שלושה שירים וסרט, המדור הדו-שבועי של עדי גולדשטיין ובו מיטב התופינים לסוף השבוע.

אם לא אהבתם את ניק קייב במגרש הפאנק שאפיין אותו בתחילת דרכו עם ההרכב  Nick Cave & the Bad Seeds, יש סיכוי טוב שתאהבו אותו במגרש הקלאסי שלו. את צלילי הבלוז האפלים, קל יותר לאהוב. 

המלצת השבוע שלנו: ניק קייב הידוע בסגנונו הפואטי ובנטייתו לפלרטט עם נושאים כמו דת, מוות, אהבה ואלימות.

רבים משיריו של קייב מלאים דימויים ומטאפורות שכל מאזין יכול לקחת לעולם הדימויים שלו. העלילה המעורפלת בלווי העיבוד המוזיקלי העשיר וההגשה של קייב, יוצרים פיסת אמנות סוחפת.

בשני הדואטים הבאים, קייב בוחר לשתף שתי יוצרות שונות בעולמו המסתורי. כל אחת מהן, מגיעה מקצה אחר של תעשיית המוזיקה.

השיר Henry Lee , אותו מבצע קייב יחד עם הזמרת  יוצרת פי.ג’יי הארווי. הוא בעצם שיר עממי סקוטי המתאר סיטואציה בה מאהבת רוצחת את אהובה שלא רוצה בה עוד.

מוטיב זה חוזר גם בדואט עם הזמרת קיילי מינוג Where The Wild Roses Grow בו המאהב רוצח את אהובתו כדי שיופיה יונצח לעד.

כמו בדואט עם פי.ג’יי גם שיר זה נכתב בהשראת שיר עממי. הפעם מאוסטרליה. קייב סיפר שכתב אותו במחשבה על גברת מינוג וכשהציע לה לשתף עמו פעולה, היא נענתה לו כבר למחרת היום.

לאחרונה יצא סרט דוקומנטרי על חייו של קייב. למרות הז’אנר, הרושם המתקבל הוא של סרט עלילתי מבויים למופת עם תסריט ושחקן מדופלם. אבל, אף סצינה לא בוימה או תוכננה מראש מה שהופך את חויית הצפייה למעוררת השראה אף יותר.

הסרט עוקב אחר קייב למשך יממה אחת ומאפשר הצצה נדירה אל חייו של האיש שלא מרבה להיחשף. אישיותו הרגישה והמהפנטת מתגלה וכל משפט היוצא מפיו נשמע כמו שיר.

מובטחת חוויה מעשירה, מלאת תובנות עדינות ומדוייקות על חייו של קייב ועל חיינו שלנו.