בימים שכאלה, נדמה ששום דבר לא ישוב לקדמותו. קשה למצוא טעם בתכנון המחר, בבניית העתיד. קשה לגייס חדוות יצירה לעשייה חדשה, לתיקון עולם, לשימור, לשיפור, לשינוי. בימים שכאלה כל מה שהלב רוצה זה שקט. הזמנים האלו מייצרים געגוע עמוק לימים בהם האוהלים ברוטשילד כיכבו בכותרות ולא טובי בנינו או הממ”דים בקיבוץ הצנוע שתמיד יהיה בית. 

בשער הנגב, בקיבוץ מפלסים בו גדלתי, היינו עסוקים שנים ארוכות בהישרדות. היה לנו ענף שלחין נחמד, פרדס מלבלב, רפת מריחה וכשסוף סוף הוחלט להשקיע ולהקים מפעל עתיר ידע בטכנולוגיה מתקדמת של סנטור מתכות, מוצר הדגל המוביל היה אסימונים לשימוש בטלפונים ציבוריים. ואז המציאו את הפלאפון. וגם המפעל היה עסוק בהישרדות.

כל עוד הסתדרו, לא נדרשו החברים לצלול אל עומק הדו”חות ולעמוד על המשמר הכלכלי. כל עוד אבא שלי היה יכול להתניע את הטרקטור ביום קיץ ולעסוק בפיסול ביום גשם, לא בער לו לנבור במבנה התקציב. כסף היה גועל נפש ולא חסר לנו כלום. לא שהתעשרו או חסכו לעת זיקנה, אבל הסתדרו. אלא שיום אחד סר חינם של הקיבוצים, נסגרו מקורות האשראי, חקלאות הפכה פאסה, תעשייה ופיננסים הפכו אִין, ופתאום להסתדר כבר לא הספיק. תחושת הביטחון של “לא חסר לנו כלום” הפכה שבירה.

שנים ארוכות לקח לקהילה להירפא מהמלקות ומה שסייע יותר מכל היה חזרתם של הבנים וקליטת משפחות בקיבוץ המופרט. היכולת לבחור מקצוע ועבודה ולצבור רכוש באופן חופשי, הקלה על החיים המשותפים. פתאום היה כיף לגור על יד ההורים, לשלוח את הילדים לגן נורית, שנקרא הגן החדש כי בנו אותו לפני ארבעים שנה, עשר שנים אחרי גן כלנית. אהבת המקום, הבית המשותף, הצמיחה קהילה תומכת ומגוונת שכמו עם ישראל, ניכרת בעיקר בעיתות משבר.

כשמסתכלים ארבעים שנה אחורה, קשה להבין איך פיסת הארץ שנקראת שער הנגב, הפכה מאזור מנומנם לחזית לוהטת. אוסף של קיבוצים נחבאים אל הכלים, שרוב אזרחי המדינה בקושי הכירו  בשם. בית ספר שתלמידיו עירוב של בני עולים חדשים עם עברית בינונית ובני צברים מהנח”ל, והישגו הגדול ביותר בתנועה הקיבוצית היה מקום ראשון במורל. בהפגנות למען השלום הנפנו את השלטים הכי גדולים, הכי שמאלנים, ושרנו בקולי קולות נגד הכיבוש.

כבר הרבה שנים במפלסים מסתדרים למרות ששקט אין. נחש צפע התחלף לצבע אדום, ואת המקלט החליף הממ”ד. ואבא שלי ממשיך לפסל במרץ וכשהוא מתעייף מהמצב הוא מנתק את מכשירי השמיעה ויש שקט. לא שומעים מה הם עושים לנו ולא מה אנחנו עושים להם. וזה מה שעשינו כחברה עד קיץ 2011: התעייפנו מאי השיוויון המשווע, מהכלכלה המעוותת והתנתקנו. אבל בקיץ 2011, הקיץ של המחאה החברתית הגדולה, משהו השתנה – הרכבנו מחדש את המכשירים ויחד עם השמיעה נפקחו העיניים. והרבינו דעת. כי הידיעה וההבנה יש בהן כוח. ואם לא נדע איך נשאל? ואם לא נפקפק איך נשנה?

בימים שכאלה, נדמה ששום דבר לא ישוב לקדמותו.
אבל ברור  שישוב.
וכשישוב נצטרך להמשיך לפעול לקיום חברה מתוקנת, ערכית יותר, שיהיה נעים לחיות בה. גם אם כרגע קשה למצוא טעם בתכנון המחר, בבניית העתיד, אין ברירה. כי העתיד יגיע, עבור חלקנו הוא כבר פה. ואם הכל ילך כשורה, גם אנחנו נגיע לגיל שבעים ושמונים, ואז בהחלט נרצה ביטחון ושקט. אבל כדי שזה יקרה צריך להמשיך להילחם על קיומו של השינוי החברתי כאילו אין מלחמה, ולעמוד מלוכדים לנוכח המצב כאילו לא בוערת בנו אי השיוויון.

ולכן, למרות הכל, החלטנו לצלול לעומקם של דו”חות חיינו ולנסות להבין מה עומד מאחורי הפנסיה, ומה אפשר לעשות כדי שרובה תגיע אלינו במקום לפרנס טייקוני ביטוח.

אנחנו מזמינים אותך, למען עתידך, להצטרף אלינו לסלון התרבותי בנושא הפנסיה שיתקיים ב-18.8.2014