פושייה לוהט, כתום רקום זהב, ורוד של אבקת סוכר עם חוטי כסף, טורקיז ואדום, סגול חלומי, ירוק וזהב – מטרים של בדים עוטפי גוף, בכותנה ומשי, טול ואורגנזה. שירה ברויאר זונחת את השחור ומתמסרת לצבע. יומן מסע – חלק 3

בדרך לרג’סטן עצרנו לראות את הטאג’ מאהל. אי אפשר לראות אותו בבת אחת. הוא מתגלה לאטו דרך שער ואז משתקף בבריכות ונישא מעליהן בוהק בשיש לבנבן. טריק אדריכלי מגביה אותו כך שהוא נדמה כצף על רקע תכלת השמיים. הגענו לקראת שקיעה. ‘כל הקלישאות נכונות’ אני אומרת לעצמי. זהו היום השני בהודו ואני חשה זרמים בגוף בכל פעם שאישה הודית חולפת לידי בסארי. אלו הצבעים שעושים לי את זה. פושייה לוהט, כתום רקום זהב, ורוד של אבקת סוכר עם חוטי כסף, אפרסק, טורקיז ואדום, סגול חלומי, ירוק וזהב, ירוק וורוד, אדום וכתום, כתם ופושיה.

פושיה אני קוראת לו ולא פוקסיה. לורוד סגול הקטיפתי העמוק עמוק והמסעיר. במטרים של בדים עוטפי גוף , בכותנה ומשי, טול ואורגנזה, הצבעים מהלכים עלי קסם. אני בכוכב אחר. טעון בהיסטוריה עמוסה שיירות גמלים שנושאות משי וכותנה ממזרח למערב. בארץ פלאות הטקסטיל, בין אנשים בבדים צבעוניים. מאות שנים של שימוש בצבע כסמל לזיהוי, למיפוי ולהתמצאות יצרו שפה עשירה ונועזת של שילובים מרגשים. לכל שבט, איזור ומעמד יש הצבע שלו, מפת סתרים למתבונן מבחוץ. כלות לובשות ורוד ואדום, באיזור דלהי הצבעים מעודנים יותר, ברג’סטן עזים בצהוב, כתום, אדום וורוד. זו הנסיעה הראשונה בה מהמזוודה שלי נעדר השחור, כמעט. ביומים הראשונים עוד לבשתי טי שירט אפורה אבל תוך יומיים התמסרנו לצבע. חברה בוגרת הודו אבחנה נכון טרם נסיעתי ש’איך שתגיעו, תרצו ללבוש רק חולצות הודיות צבעוניות וצעיפים’.

כעירונית שמחפשת להתמזג בסביבה אני נוטה ביומיום למונכרומטיות אורבנית בשחור, אפור, כחול וחום. את הצורך בצבע אני פורקת בקיץ כשנערת החופים שבי מתעוררת מתרדמת החורף. והנה הודו על שיכרון הצבעים הסוחף הזה שמרקיד את הלב ופותח את כל הצ’אקרות. הנה האדום בטורבנים (לכל קסטה צבע טורבן מסורתי) של עדת הגברים בחתונה שנקלענו אליה במקרה בדרך לאודייפור, והנה הנשים בתלבושות עזות הצבע המנוקדות בצביעת טיי-דיי אופיינית לרג’סטן ועוד ועוד תהלוכה אינסופית של צבעים שהולכת ונמוגה לה לאטה עם החזרה לארץ, לעיר, למדרכות, לפחי האשפה ומעברי החצייה . לכל מה שלא ראיתי בהודו כשוילון בורוד פושיה רקום זהב התנפנף מעל ראשי.