תגידו נעים מאוד למירב גרץ-רונן, שותפה 26, ומנהלת הקהילה בקיבוץ שמיר (הגרסה הקיבוצניקית למנכ”ל)

מגלה בת כמה?

56, ואפילו וחצי…

מאיפה?

חברת קיבוץ שמיר, בת קיבוץ דן. כשהתחתנתי – ואני כבר לא – עברתי מדן לשמיר.

משהו על המשפחה

ארבעה ילדים: הגדול בקרוב בן 30, הצעירה בת 24 ובאמצע תאומים בני 27. כולם חברי קיבוץ בשלב זה או אחר של לימודים ובניית קריירה. הצעירה חברה בגרעין עירוני ובונה עולם טוב יותר בעפולה.

איפה היית ומה עשית?

השתחררתי, התחתנתי, עבדתי, למדתי, עשיתי תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל, עבדתי בהנהלת המכללה האקדמית תל-חי שמונה שנים, ואחר כך חמש שנים כעוזרת של מנהל בית החולים בצפת. מזה שנה וחצי אני מנהלת את הקהילה בשמיר. בין לבין התנדבתי במועצה לשימור אתרים, סייעתי בהקמת “דוגרינט” – אתר חברתי יהודי-ערבי לתושבי הגליל, ולעוד כמה עמותות ויוזמות.

איך מגיעים מהיסטוריה של עם ישראל לתפקיד עוזרת למנהל בית-חולים?

אני חיפשתי עבודה, הוא חיפש מישהו לעבוד אתו, וככה יצא… בשבילי זו הייתה הזדמנות להכיר מערכת מרכזית במדינה, עם כללים וחוקים ייחודיים והרבה פוליטיקה שלא הכרתי קודם, ועם המון עשייה שרוב הציבור לא מודע לה.

מה זה אומר להיות מנהלת קהילה?

זו אחריות על התפעול וההתנהלות של קהילה מורכבת ורבת פנים, עם מקורות תעסוקה ופרנסה מגוונים, ובמקרה של שמיר – גם עם החלטות ברורות ומהותיות בנושאים חברתיים וערכיים.

יכול להיות שאם היית גבר היית מגדירה את עצמך מנכ”ל?

בקיבוצים זה תלוי מאד בהחלטות הפרטיות של כל אחד מהם. בקיבוצים שונים יש הגדרות שונות, אבל אולי את צודקת. בהחלט ייתכן שהוא היה קורא לעצמו מנכ”ל. אני צריכה לשאול את שותפי, מנהל הפעילות העסקית של שמיר, אם כלפי חוץ הוא מגדיר את עצמו “מנכ”ל”. נראה לי שלא.

איזה עסקים יש לקיבוץ שמיר?

יש לנו שני מפעלים גדולים: “שלא”ג שמיר”, שמייצר יריעות בד לא-ארוג בעובי משתנה לשימושים רבים, ו”אופטיקה שמיר” לתכנון וייצור עדשות למשקפיים. בנוסף להם יש לא-מעט עסקים אחרים, פחות גדולים, וחקלאות יפה.

מה כתוב על כרטיס הביקור הדמיוני שלך (בלי צניעות בבקשה)?

סקרנית, לומדנית, דברנית וגם חושבנית, קוראנית ואפילו כותבנית …

ואם היה לך כרטיס באתר שידוכים?

האמת שכנראה כבר לא יהיה לי… הזוגיות שלי עם עצמי כל כך טובה, שחבל לקלקל אותה. אני מחפשת סוג של שותפות שאין לה כל-כך נוכחות באתרי השידוכים.

מה השפיע על הטעם שלך בביגוד?

התופרת הוותיקה בקיבוץ דן, שתפרה לי חליפת בגדים חדשה בכל קיץ ובכל חורף. בדרך כלל מכנסיים כהים וחולצה משובצת, ככה שהמשבצות נטמעו בי לנצח. אז היא, וגדליה הסנדלר שתפר לי סנדלים חדשים בכל קיץ, תמיד אדומים ולא חלילה חומים כמו לחבריי הבנים. בדן היו עקרונות מוצקים בעניין הזה: היינו כולנו שווים ודומים. כשבסוף כיתה ו’ החליטו סוף סוף לתפור לנו מכנסי ג’ינס העזנו, הבנות, לבקש שהם יהיו גם מתרחבים בקרסוליים וגם עם “שליץ”, כלומר “חנות” קדמית. אמרו לנו: “גם ג’ינס, גם מתרחבים וגם שליץ?! הגזמתם”. כשגדלתי ניסיתי המון סגנונות, ובסוף התביתתי על הנוח והנעים.

הכי אוהבת ללבוש?

בגדים נוחים ומתאימים לי לפי טעמי, שזוכה לביקורת נוקבת מהבנות שלי. מה לעשות…

עם מי את הולכת לקנות בגדים?

בדרך כלל לבד, כי רוב הקניות שלי הן “על הדרך” -the way  by. לפעמים עם חברות או עם הבנות שלי.

אוגרת או מוסרת?

מוסרת, לגמרי.

הפריט הכי יקר בארון:

ז’קט יפהפה של קו.קו. שעלה 350 ₪. אני לא מהקונות יקר.

אם היית יכולה לשנות דבר אחד בעולם?

מאחדת את פועלי כל הארצות, אלא מה…

מישהו להיפגש איתו?

יש כמה. בדרך כלל אנשים שעשו אתי כברת דרך בעבר, ושהיום יש לי תובנות על החוויה. אילו יכולתי לפגוש את איתן גדליזון ז”ל, שהיה המנכ”ל שלי במכללת תל-חי, הייתי רוצה להודות לו על הכלים שנתן לי כמנהלת וכאדם.

מה את מאחלת לבנותייך?

שידעו להבדיל בין עיקר לטפל.

מילה על כסף

מרכיב חשוב של הכלכלה העולמית וגם של זו הפרטית שלי. כילדה הטמיעו בי את ההשקפה שהוא הכרח מגונה, אבל הצלחתי להתגבר על זה…

משהו ל-co.co

אוהבת אתכן, ומשתדלת להדביק בזה כמה שיותר אנשים. יישר כח!