על מירב בר, שותפה מספר 12, אמרה לי צפרא שהיא השותפה עם סיפור ההצטרפות הכי מקסים שהיא מכירה, ממש מהראשונות, שהיא ברילוקיישן בעמק (הסיליקון) ושהיתה מנהלת תפעול (אשכרה מבינה ברצפת ייצור). עמק הסיליקון? קטן עלינו. קבלו ראיון בהתכתבות:

מגלה בת כמה?  

ברור, בת 41, בעוד חודשיים אתחיל להגיד שאני בת 42 (מעגלת למעלה תמיד).

גם אני תמיד עיגלתי למעלה בואי ננסה להבין מי עושה את זה – נשים שמרגישות מבוגרות / אחראיות?

שאלה טובה. לי זה תמיד היה ברור ש”מהאמצע מעגלים למעלה” (נדמה לי שהיה אפילו שיר כזה  באחת מהתוכניות ללימוד חשבון ביסודי). יכול להיות שזה מגיע מהציות לחוקים?

מאיפה?

מרעננה במקור, הבית בצופית (מושב ליד כפר סבא), עכשיו מלוס גטוס, קליפורניה (כבר 5 חודשים!).

רגע, רגע, – איך קרה שלוס גטוס? זה “בעמק”? ואיך הילדים הסתדרו/ מסתדרים?

כן, לוס גטוס זה בדרום ה”עמק”, ממש לפני ההרים והמעבר לסנטה קרוז. האוקיינוס במרחק חצי שעה נסיעה בערך. ואיך מסתדרים…  וואו..

קודם כל, חשוב שתדעי ששנים אמרתי “לא” לכל הצעה או מחשבה בנושא (והיו כמה וכמה). והפעם כשזה הגיע, אמרתי ‘יאללה, שינוי. חוויה’. הרבה אנשים שהכירו אותי צחקו, כי אמרתי בקול רם להרבה מאוד אנשים “על גופתי המתה”, והנה עשיתי את זה… ארה”ב וישראל מאוד שונות מבחינה תרבותית ומנטלית. כולנו צריכים להסתגל, מבוגרים וילדים כאחד.. לילדים זה קשה יותר, כי השפה שונה ואנחנו באים בכל זאת עם יכולת לתקשר והיכרות מוקדמת. אבל זה רק “בכאילו”.

יש את הדברים הכלליים שצריך ללמוד – איפה קונים מה (ביקור ב- 2-3 חנויות לפחות בשבוע, כי משחת שיניים ושמפו לדוגמא, יש במגוון מאוד מצומצם בסופר… וזה עוד לפני שדיברנו על העדפות/טעמים, מחיר וכשרות..), לנהוג לפי הכללים האמריקאים (תיאוריה וטסט מחדש!), הבירוקרטיה והטופסולוגיה…ויש את הרובד התרבותי, ה”תודה, בבקשה, סליחה”, לפתוח לאנשים אחרים את הדלת ולחכות שיעברו, מתי מרגיש מוזר להיכנס למעלית שיש בה כבר אנשים, לא לתת מספרי טלפון של אחרים בלי לבקש/להודיע להם מראש, לא לנסות לדבר עם שני אנשים במקביל..

גם לילדים מוזר. לקבוע להיפגש עם חברים שבועות מראש, השפה כמובן, וללמוד מתמטיקה באנגלית זה ממש מורכב (גם אני מוצאת את עצמי נעזרת בגוגל טרנסלייט..). הם הולכים לגן ולבית ספר יהודי, אז נוסף גם אלמנט של תפילה ולימודי יהדות שלא היו בארץ, גם זה שינוי.. שתי הגדולות היו מוכנות לעלות על מטוס חזרה לארץ בכל שעה.. עכשיו השגרה כבר יותר ברורה וצפויה, אבל מאוד מתגעגים.

משהו על המשפחה  

נשואה לירון, אמא של רותם (12), יערה (10.5) וארז (3.5).

איפה היית ומה עשית?

וואו… זה ארוך… בתפקיד האחרון שלי הייתי מנהלת ייצור של מחלקת סוכרים (מסטיקים, טופי ועדשים) במפעל הממתקים של שטראוס. זה תפקיד שעשיתי 4 שנים. והוא היה מדהים. תחפשי בגוגל “מירב בר” ותמצאי את היום שלי בפרוייקט 365 של סיון קלינגבל. לפני כן הייתי מנהלת שכר והטבות של קבוצת שטראוס (משאבי אנוש, כן?) ולפני כן עוד תפקידים בתחום בקומברס ואמדוקס. ובכלל תחילת הקריירה שלי היתה כשלישה גדודית במודיעין (שם פגשתי את ירון כמובן).

אז בעצם את משאבי אנוש במקור?

לגמרי.

ועכשיו, הרחיבי נא את האינפורמציה הבאה: “עד שלפני כשנתיים וחצי החליטה שהיא רוצה שינוי ובעיקר להרגיש את רצפת הייצור. היא עזבה את המטה ועברה לנהל תחום ייצור במפעל” – זה נשמע כאילו קמים, מחליטים ועוברים. ועכשיו ההסבר: מה גרם להחלטה, מה הצריך השינוי – לימודים? התמחות? האם ייצור הוא באמת מקסים ומרתק כמו שזה נשמע? ושוקולד – את עוד אוהבת?

זה היה תהליך קצת יותר ארוך ומורכב: כמה חודשים טובים של חפירה פנימית (בעזרת יועצת תעסוקתית) ואז חזרה לארגון ולקבל הכרה שזה מתאים להם… ואז להתמודד על תפקידים ואשכרה להתקבל לאחד, וללמוד דברים חדשים לגמרי (ובעיקר לשנות את נקודת המבט ולהתחיל לקבל החלטות במקום להגיד לאנשים אחרים מה כדאי להם לעשות).

וכן, ייצור זה מדהים, זה כיף כל יום מחדש לראות את הקסם הזה של חומרי גלם שהופכים למוצר (כמו לאפות כל היום). זה גם קשה ומתסכל כשהדברים לא הולכים. וניהול של אנשים זה בכלל לא פשוט. אבל זה מדהים לראות אנשים שהיו אצלי במחלקה, עובדים שהתקדמו ועשו שינויים בעצמם ושמחים עם זה. גם לא פשוט לראות מקרים קשים שלא תמיד הצלחתי לעזור בהם. ניהול ייצור במפעל כזה זה גם קצת עבודה סוציאלית.

שוקולד… הממ… כל מי שמגיע למפעל עולה כמה קילוגרמים בלי בכלל לשים לב.. אחרי ארבע שנים זה כבר הרבה פחות מושך אותך. יש דברים שאני עדיין מאוד אוהבת (שוקולד מריר, אגוזי..) אבל בדרך כלל לא אוכלים סתם. אוכלים כחלק מהתפקיד (טעימות של מוצרים קיימים ומוצרים חדשים) ורק אם באמת יש משהו מדהים.. מסטיקים לא לעסתי כבר חצי שנה.

ובכלל מהבלוג של סיון – איך קרה שהתחלת לרוץ? את עוד ממשיכה?

התחלתי לרוץ בדחיפה של ירון, והאמת שכמה חודשים אחרי שהפוסט אצל סיון יצא הפסקתי (מירוץ החיים הכניע אותי…). אבל לפני שלושה חודשים בערך התחלתי שוב. יש זמן, עכשיו אני רצה 3 פעמים בשבוע (לפעמים יותר אם מסתדר). הגעתי כבר לחמישה ק”מ! בקרוב אני משתתפת במירוץ ראשון (עם אחותי שבאה לבקר בפסח). זה ממש מדהים, וכיף!!

מה כתוב על כרטיס הביקור הדמיוני שלך (בלי צניעות בבקשה)?

אם תרצו אין זו אגדה.

ואם היה לך כרטיס באתר שידוכים?

חחח… מאחר שאני נשואה לחבר הראשון והיחיד שלי בחיים, אפילו אין לי מושג איך נראה אתר שידוכים, שלא לדבר על מה כותבים באחד כזה.

ראשון ויחיד? ראשון ויחיד?! אנא מחשבותייך….

האמת שאין לי מחשבות עמוקות על זה, ככה זה פשוט…. שנינו אנשים מאוד יציבים.

מה השפיע על הטעם שלך?

זו שאלה מצויינת! אני לא בטוחה שיש לי תשובה “סגורה”. אני חושבת שבכל תקופה בחיים לבשתי דברים שונים לגמרי. נגיד – שרוואלים משוק הפישפשים בתיכון, בגדים “ייצוגיים” בכל שנות משאבי אנוש, וגינס וטי שירט/סוודר ונעלי עבודה במפעל. בגדול אני חייבת שהבגדים יהיו נוחים! כל מה שקניתי והיה “לא לגמרי” נוח – נשאר בארון ואחר כך נמסר.

הכי אוהבת ללבוש?

גינס וטי שירט, הכי!

עם מי את הולכת לקנות בגדים?

בדרך כלל עם אמא שלי, אחותי וגיסתי. עכשיו הן קצת רחוקות.. ובאמת לא קניתי כאן בגדים מאז שהגענו.

אוגרת או מוסרת?

לגמרי מוסרת, ירון מנסה להציל לפעמים.

פריט הכי יקר בארון

ג’קט גינס של קום איל פו, (והוא לא ימסר לעולם!)

אם היית יכולה לשנות דבר אחד בעולם?

רק אחד? באמת? אז ננסה לעשות את זה כללי כמה שאפשר… רוצה שלכל ילד יהיו את התנאים וההזדמנות ללמוד ולמצות את הפוטנציאל שלו.

מישהו להיפגש איתו?

השאלות נהיות קשות מרגע לרגע.. יש כל כך הרבה סופרים שהייתי שמחה לפגוש… לואיזה מיי אלקוט, יאנוש קורצ’ק, אייזיק אסימוב, אניד בלייטון (מתים כפי שאת שמה לב)

מילא מתים, אבל רק סופרים? את קוראת הרבה? מה הכי אוהבת לקרוא?

אני מאוד מאוד אוהבת לקרוא! לא שיש לי הרבה זמן לזה… אבל כן, יכולה לשקוע בספר. הם לוקחים אותי למקומות מאוד שונים. הייתי תולעת ספרים כילדה, אחת כזו שקוראת 3-4 ספרים ביום בחופש הגדול. בגדול אני מוכנה לקרוא הכל. מתה על מדע בדיוני ופנטזיה, היסטוריה, רומנים. הכל.  אז לרשימת המפגשים אני מוסיפה את ג.ר.ר טולקין .(ההוביט ושר הטבעות) וגם אחת חיה – גיי. קיי. רולינס.

כל הסופרים ברשימה הם של ספרים שקראתי שוב ושוב, את חלקם עשרות פעמים.

מה את מאחלת לבתך?

לשתיהן, וגם לבן שלי. שילמדו מהאתגרים שהחיים מזמנים להם.

מילה על כסף

אחלה צבע!

אגב, איך הגעת להיות שותפה?

אז זהו… שקיבלתי את השותפות כמתנת יום הולדת לגיל 40 מירון (יותר משנה לפני שהגעתי לגיל הזה בכלל!), אחרי שהוא קרא על המיזם איפשהו וחקר את צפרא עד שהגיע למסקנה שזו יכולה להיות השקעה טובה, וגם מקבלים בגדים.

בקשה/  אמירה/ משהו ל co.co  

להמשיך תמיד תמיד תמיד לייצר סקיני ג’ינס!!