לאט ובנחת ניהלנו, יעל ואני, חלופת מיילים שהבשילה לכדי הטקסט שכאן. “תודה רבה על ההזדמנות לחשוב על עצמי קצת”, כתבה לי באחת ההזדמנויות. ואני, שעדיין מתענגת על כמה ממשפטיה (קראו מה היא אומרת על הגיל שלה, או מה היא הכי אוהבת ללבוש, ותבינו) לא הבנתי איך זה שהיא עוד אומרת לי תודה. יעל אלעד, שותפה 293 – עכשיו תורכן ליהנות

מגלה בת כמה?
51, אבל באמת 38. לא יודעת איך זה שהשנים ממשיכות לחלוף לפני שיש לי זמן באמת להתאים את עצמי למעמד המכובד הזה.

מאיפה?
נולדתי וגדלתי בהרצליה, התבגרתי בארה”ב כבר הרבה שנים תל-אביבית. ממש אוהבת את העיר הזו.

“התבגרתי בארה”ב” – לא חשבת שאני אוותר על פירוט…
אמיר ואני נסענו אחרי הצבא במטרה ללמוד. הגענו לאמריקה, אחרי שנה בלונדון, עם מזוודות ובלי שום עזרה והכוונה. לאט לאט פילסנו את דרכנו בסבך הבירוקרטיה האקדמית ובסופו של דבר השלמנו שני תארים במיטב האוניברסיטאות. היו הרבה מאוד קשיים ותסכולים בדרך. הרווח הגדול שלנו הוא שעמדנו בזה מאוד יפה – הן במציאת הדרך והן במימון עצמי (עבדנו ולקחנו הלוואות). ההתבגרות האמיתית התרחשה בתוך התהליך הזה, הן אצל כל אחד מאיתנו בנפרד והן אצל שנינו כזוג.
חזרנו לארץ אחרי 12 שנים כדי ללדת ולגדל כאן ילדים שיגדלו ישראליים. עזבתי בגיל 22, חזרתי ארצה לקראת 35 ובמשך הרבה שנים השלמתי פערים של שפה, תרבות והיכרויות, כי כשחזרנו היו לנו מעט מאוד חברים מן העבר ודילגנו על השלב של יצירת קשרים בלימודים ובעבודה.
אני יודעת כל יום שאני כאן מבחירה ואין בי שום חרטה, למרות הקשיים ולמרות שמה שאני רואה סביבי בארץ רחוק מאוד מהחלום הארץ-ישראלי שעליו גדלתי. אני לא מסתכלת אחורה ונאנחת על מה שוויתרתי כשעזבתי את אמריקה. אני פעילה מקומית בתוך העיר, בבית הספר של הילדים ובתנועת נשים עושות שלום כדי שיהיה כאן עוד יותר טוב גם עבור הדור של הילדים שלי.

משהו על המשפחה
שני הורים נפלאים שגידלו אותי בהרבה פתיחות ואהבה. אנחנו שומעים היום שלל תיאוריות על הצורך לראות את הילד כפי שהוא; ההורים שלי, שלא באו מכל רקע אקדמי, פסיכולוגי או עם אידאולוגיה הורית מאוד מגובשת, ידעו לעשות בדיוק את זה. הם נתנו לי הרבה חופש מחשבה, חופש פעולה והיה להם אמון אין סופי ביכולות שלי.
חיה עם אמיר שלל עשורים. בהרבה מובנים הוא ממשיך את דרכם של הורי ברמת האמון שלו ביכולותיי ובשותפות המלאה שלו בחיי. אנחנו חולקים את המרחב הקטן שלנו עם שלושה בנים (15, 10, 8) וכלבה מאוד לא גזעית.

איפה היית ומה עשית?
הייתי כמעט בכל המקומות שכבר רציתי להיות בהם, אבל עדיין לא עשיתי מספיק.אני עובדת במשרה מלאה מאוד כ-CFO בקרן הון סיכון ואני דירקטורית במספר חברות. תמיד עבדתי, והעבודה הגדירה אותי בהרבה מובנים. אני אוהבת את האתגרים שהעבודה מייצרת – חלקם אינטלקטואליים, חלקם בין-אישיים, חלקם פרקטיים (איך להספיק הכל וגם להיות אמא, חברה, בת זוג, בת) וחלקם רגשיים (איך לנסוע לחו”ל לפרקי זמן ארוכים ולא להיות משותקת מנקיפות מצפון). אני אוהבת את תחושת השמחה מהחזרה הביתה בסוף היום. זו שמחה מיוחדת, כמעט התרגשות, מהמפגש עם אמיר והילדים אחרי יום שלם מחוץ לבית.

מה כתוב על כרטיס הביקור הדמיוני שלך (בלי צניעות בבקשה)? 
מתנדבת, פרייארית 
(איכשהו אני לא מצליחה להימנע מלהתנדב לכל דבר, מהנהגת הורים בבית הספר דרך פעילות בנשים עושות שלום, הרצאות לפורומים שונים וכו’. אני עונדת את תג הפרייארית בגאון ומתמסרת להתנדבות בשמחה ומתחושת נתינה מרצון) 

אז למה לקרוא לעצמך פרייארית? נשמע שאת ממש גאה ושמחה במה שאת עושה!
אני גאה מאוד בעשייה שלי ובה בעת אני מודעת לכך שאני עושה את סוג הדברים שמעטים האנשים שמוכנים להתנדב אליהם ולכן השימוש במילה פרייארית, שגם אותה אני נושאת בגאון. הרבה פעמים אנחנו נמנעים מלעשות דברים כדי לא להיחשב בעיני אחרים ובעיני עצמנו פרייארים. אני חושבת שזה לא כל כך נורא להיות כאלה, ואולי אפילו טוב.

ואם היה לך כרטיס באתר שידוכים?
לא להפריע, מעדיפה להיות לבד

מה השפיע על הטעם שלך?
ההיכרות הבלתי אמצעית עם הצבע “חום” בעזרת חברתי קלודיה, שהיא נשמה גדולה ובעלת גישה אסתטית מאוד מגובשת ,וחברתי דניאלה שתמיד נראית כאילו יצאה מקטלוג כלשהו. עם הזמן החום הפך לאפור ולחלק אינטגרלי מהארון שלי; ואני תמיד חושבת על המראה המהודק של דניאלה וממשיכה לשאוף להגיע אליו, כשאתבגר.

הכי אוהבת ללבוש?
ג’ינס ופיג’מה

עם מי את הולכת לקנות בגדים?
לבד. זו משימה מאוד לא מלהיבה ואני נמנעת ממנה ככל האפשר. לא נהנית מלהסתובב בחנויות, גם לא בחו”ל. בשביל אנשים כמוני המציאו את האינטרנט – רכישה ללא מדידה ועם האשליה המתמשכת שהמכנסיים שקניתי יראו עלי בדיוק כמו על הדוגמנית באתר. Dream on

אוגרת או מוסרת?
מוסרת. גדלתי עם אבא אוגר ואני לא יכולה לסבול ארונות מתפקעים: לא ארונות בגדים ולא ארונות מטבח.

פריט הכי יקר בארון
חולצה לבנה של Issey Miyake שקניתי לפני 16 שנים בפאריז. עדיין בארון שלי ואחת לעונת מעבר, אם אני זוכרת לעקוב אחר מזג האוויר ונמצא היום המושלם, אני גם לובשת אותה.

אם היית יכולה לשנות דבר אחד בעולם?
מחזירה לאחור את המצאת הטלפון הנייד. יש לו הרבה יתרונות, ברור. מצד שני היינו אבולוציונית צריכים להתפתח עם יד שלישית או עם כיס של קנגרו כדי שהוא יוכל להמשיך להיות צמוד אלינו כפי שמצופה מאיתנו בעת הזו.

מישהו להיפגש איתו?
יש רשימה ארוכה של אנשים שכבר אינם שהייתי שמחה לפגוש. הייתי נותנת הרבה לפגוש שוב את אבא שלי (רק לעוד חיבוק אחד) או את אסטריד לינדגרן שהדמויות שלה, שהיו בודדות, אנרכיסטיות ועצמאיות, יצרו אצלי הזדהות עמוקה כשרק למדתי לקרוא. ופיטר ג’נינגס שהיה איש החדשות הכי מעניין לטעמי בטלוויזיה האמריקאית בשנות ה-80 וה-90. למרות שהייתה לו בקושי השכלה תיכונית הייתה לו אינטליגנציה כבירה, אישיות כובשת וחמלה. מסקרן אותי לשמוע איך הוא היה מנתח את מצב האומה על רקע מסע הבחירות הנוכחי.

מה את מאחלת לבתך?
יש לי רק בנים ואני שמחה שההתמודדות הבלתי פוסקת עם שוויון וחוסר שוויון נעצרת אצלי ואני לא מורישה אותה הלאה. מאחלת לבנים שלי שיצמחו בעולם שבו נשים לא נחשבות מיעוט אלא מקבלות את ההכרה שלהן כ-51% מהאוכלוסייה.

מילה על כסף
הייתי שמחה לו היה לי יותר כדי לתרום למטרות שאני מאמינה בהן כמו שלום או קידום שוויון חברתי. למדתי משלדון אידלסון שאין גבול לשינוי שניתן לרכוש במזומן. הייתי שמחה לו היה לי מספיק כדי לתקן את כל מה שהכסף שלו קלקל.

בקשה/ אמירה/ משהו ל co.co
תמשיכו לעבוד ולשפר את גזרת המכנסיים לאלו מאתנו שיש להן טוסיק עם נוכחות.

 פעם בשבועיים אני נפגשת כאן עם אחת השותפות שלנו לשיחה קצרה על עצמה ועל המשותף לנו (אופנה, בגדים ו co.co, כמובן). הנסיון המצטבר מראה שבדרך כלל מדובר בחצי שעה טלפונית, ולמרבה העונג כבר קרה שיצא ממנה דייט לקפה. מוכנות “להסתכן”? כתבו ל-info@collectivecollection.com והשאירו גם מספר טלפון. יהיה כייף.