השיחה עם דפנה וייס, שותפה 127 התחילה כמו במבצע סבתא, התחלנו חזק והיה ברור שצריכות להגביר. ככה זה כשבמשפט השני מתברר שהאשה בצד השני של הקו מקימה בימים אלה גרסה שלישית של בית ספר ייחודי . במשפט הרביעי החלטנו שאי אפשר כך, ועדיף שנלך לגמרי מהתחלה, מלשאול מאיפה ובת כמה

בת 63. נולדתי בקיבוץ רבדים, קיבוץ של השומר הצעיר, לא רחוק מגדרה. גדלתי שם, ושבועיים אחרי שהשתחררתי מהצבא נמלטתי מהקיבוץ. הגעתי לתל אביב וכמה חודשים אחר כך הכרתי את בעלי, ובגיל 21 התחילו חיי החדשים.

מה עשית בחייך החדשים?

התחלתי ללמוד. עשיתי תואר ראשון בספרות ופילוסופיה באוניברסיטת ת”א, ובשנה השנייה התחלתי לעבוד בטלוויזיה החינוכית. התקשורת עניינה אותי, פניתי לרדיו, לטלוויזיה, למשרדי פרסום, וקיבלתי תשובה חיובית ראשונה מהחינוכית. התחלתי שם קריירה שנמשכה 28 שנים. משנת 76′ עד ינואר 2003. זו היתה הטלוויזיה החינוכית בשנותיה היפות ביותר. יוהנה פרנר ז”ל היתה הבוסית הישירה שלי, המנטורית שלי, שלימדה אותי את כל מה שאני יודעת על עולם העבודה ועל עוד כמה עולמות.

מה הדבר שעשית בחינוכית שאת הכי גאה בו?

הקמתי את חינוכית 2 ועמדתי בראשה. מילאתי שם תפקידים שונים: הייתי דוברת של הטלוויזיה החינוכית, סגנית מנהלת של מחלקת הבאה לשידור, קניינית סרטים, הקמתי וניהלתי את הפקות החוץ: כולם תפקידים שפיתחתי והקמתי מבראשית. חשבתי שמשם כבר אצא לפנסיה, כי זה באמת מקום שאהבתי אהבת נפש.

אז איך זה קרה ש? מה קרה ב 2003?

לא קרה שום דבר דרמטי. שנתיים לפני כן לקחתי חל”ת, עבדתי כעורכת תוכן בחברת הפקה פרטית ועשיתי סדרת סרטים על זכויות אדם. פיתחתי אז את הרעיון שלי, של שימוש בבכלי היצירה של התקשורת לפיתוח וטיפוח בני נוער בסיכון. חשבתי שהחינוכית עצמה תוכל לעשות את זה, אבל המקום הלך ונחלש והחלטתי שאני לא יכולה להישאר שם יותר. הזדמן לי (ולעוד מאה אנשים בערך) לפרוש בתנאים טובים, ואז התחלתי את הקריירה הבאה שלי..

שגם היא נשארה בעצם בתחום התקשורת

מאוד הפריע לי שכל מפגש בין החברה הישראלית לתקשורת הוא תמיד סוג של התנגשות חזיתית. החברה לא יודעת איך להשתמש בתקשורת לטובתה, והתקשורת יודעת רק לנצל את החברה. זה תיאור קצת פשטני של המצב  אבל זו היתה, ועדיין, תחושה מאוד חזקה שלי וחשבתי שרק מישהו שמגיע מתוך העולם הזה יוכל להביא לשינוי המצב ולהצליח.

במדינת ישראל יש מגוון אדיר של תרבויות, מגוון אנושי מדהים, ורק מיעוט שלו זוכה לחשיפה אמיתית בכלי התקשורת. תמיד אותו מיעוט. כל היתר מגיעים אל תשומת הלב הציבורית  כאשר רצחו אותם או כשהם רצחו מישהו אחר – או כגימיק. זה לא הייצוג שאליו אני שואפת. הכוונה היתה להכניס לתקשורת אנשים  ותכנים שעדיין לא נמצאים שם.

הבנתי שלא מספיק לשכנע את אנשי התקשורת לפנות  מקום לתכנים האלו, אלא צריך במקביל להכשיר  אוכלוסיות מודרות  לזהות את הקול האותנטי שלהן ולתת להן כלים כדי שיוכלו להשמיע אותו בעצמן. התחברתי עם שותפה והתחלנו לעבוד  בכפר הנוער “הדסה נעורים”, פיתחנו תוכניות לימוד שנכנסו כפיילוט לתוך בית הספר  ובמקביל כתבנו גם סדרת טלוויזיה שסבבה סביב העולם של בני הנוער שם. על פי תפיסתי, הוראת התקשורת אינה רק תחום שמקנה מיומנויות יסוד בעולם התקשורת אלא יכול להעניק כלים משמעותיים לתפקוד בחברה שיש בה תרבות דיגיטלית, ובמיוחד לסייע בכך לתלמידים המתקשים ביותר. זה היה נכון לפני 15 שנה וזה נכון עוד פי כמה וכמה היום.

הפרוייקט התקדם ועבד עד שנת 2008  אלא שאז הגיע המשבר הכלכלי והשותף שגייסנו, הסוכנות, שמימנה את הפעילות, שמטה אותנו מידיה כפי שעשתה לפרויקטים רבים אחרים.

באיזה שלב הגיע בית הספר שעליו סיפרת לי בפתיחת שיחתנו?

באותה שנה, כשהפרויקט ב”הדסה נעורים” נפל, התחלנו להקים את  “מסכים”. הרקע לזה נמצא בחמש השנים שקדמו לכך, שבמהלכן התנדבתי בבית ספר “מוזות” ביפו, שהוא בית ספר יצירתי לאמנויות לנוער בסיכון אשר הוקם על ידי שתי נשים יקרות שהכירו זו את זו כשעבדו בעמותת על”ם.  משרד החינוך רצה להקים בתי ספר יצירתיים נוספים מסוג זה, ואז פנה אליי ד”ר מייק נפתלי, יו”ר עמותת טופז שהקימה את “מוזות” ומנהל על”ם בעבר, והציע לי לפתוח בית ספר יצירתי לתקשורת.

ככה? פשוט לפתוח בית ספר?

כן. מעולם לא עבדתי לפני כן בבית ספר. אמנם יש לי תואר שני בחינוך אבל אפילו  לא הייתי מורה, ובכל זאת בספטמבר 2010 פתחנו את בית הספר התיכון  “מסכים” לתקשורת לנוער בסיכון באור יהודה.  עמדתי בראש בית הספר  ארבע שנים והוא מאוד מאוד הצליח.  ראינו בפועל כיצד התקשורת מהווה  כלי אטרקטיבי ויעיל המאפשר  לנערים בסיכון לחזור ולהתחבר לדרך הנורמטיבית ולמצוא בעזרתו כוחות מחודשים. אלה היו שנים קשות מאושרות ואינטנסיביות, שוחקות ונהדרות –  עד שלפני שנה החליטה עיריית אור יהודה שבית הספר יכול להמשיך להצליח בלעדיי, שהם לא צריכים אותי יותר, ובהטעייה ובמרמה הוציאו אותי משם. כיום זהו בית ספר רגיל השייך לרשת ברנקו וייס.

היתה תקופה מאוד מאוד קשה ולא נעימה, תבעתי אותם בבית משפט, הפסדתי בערכאה ראשונה, עכשיו זה מחכה לעליון. בכל מקרה נאלצתי להיפרד מהתלמידים והצוות שכל כך אהבתי.  אבל החלטתי שלא אבזבז את זמני בלבכות על חלב שנשפך. עם התובנות שנאספו מחמש השנים באור יהודה פיתחתי את “מסכים בקהילה”, מה שאני מכנה דור 3 של “מסכים”, ועכשיו אני בשלב האיטי של חבירה לארגון שיוכל לקחת את זה על עצמו.

בית הספר “מסכים” באור יהודה הוכר על ידי משרד החינוך כבית ספר ניסויי – כלומר על פי הקריטריונים של המשרד, הוכחתי ייחודיות ורלבנטיות. עכשיו יש לי את  שארית חיי כדי להפיץ את הבשורה לכל מקום. אני רוצה שבסופו של דבר זו תהיה תוכנית שכל מערכת החינוך תשתמש בה.

משהו על המשפחה

נשואה ליגאל, עו”ד יגאל וייס. יש לי ארבעה ילדים נפלאים ונהדרים: שני בנים ושתי בנות. שלושה כבר נשואים עם ילדים. יש לנו שלוש נכדות ושני נכדים. מהממים כמובן. בתי הצעירה היא סטודנטית לאופנה בשנקר, והיא זו שהביאה אותי ל co.co בעקבות דליה שהיתה מורה שלה.

מה כתוב על כרטיס הביקור הדמיוני שלך?

יזמית חברתית שיודעת איך לממש את הרעיונות שלה.

ואם היה לך כרטיס באתר שידוכים?

אני מדברת על זה הרבה עם בעלי. אנחנו חוככים בדעתנו מה יהיה כשאחד מאיתנו כבר לא יהיה, ויש לי הרגשה שאחרי כל כך הרבה שנים של נישואים לאיש נפלא ויוצא דופן, נראה לי שמילאתי את חובי למין הגברי..

מה השפיע על הטעם שלך?

הייתי במצב טריקי קצת. חשבי על קיבוץ לפני 60 שנה – אמא שלי היא אמנית, ציירת, ויש לה חוש אופנתי מדהים. גם היום בגיל 82  היא אישה צעירה, רזה ויפה. היא ילדה אותי כשהיתה בת 19. היא ידעה לרקום ולתפור ולסרוג. דמייני את כל חברות הקיבוץ מקנאות בה כי היא היתה תופרת לעצמה בגדים מדהימים. היא היתה תמיד הכי אופנתית שאפשר ומאד יוצאת דופן בקיבוץ של השומר הצעיר לפני 60 שנה.

אותי זה מאוד הפחיד כי לא העזתי להתחרות בה, אבל לאט לאט גיליתי את היופי הזה של בגדים יפים, ומה הם עושים לך. מאוד לא סמכתי על הטעם שלי, אבל  נעזרתי בחברות ופיתחתי טעם. היום יש לי גם בת אמנית שהיא זו שאני אוהבת ללכת לקנות איתה בגדים. אני מאוד מאוד אוהבת אופנה. אני מאוד קלאסית באיך שאני מתלבשת, אבל אני רואה ויודעת ושומעת וקוראת ומאוד מתעניינת.

מה הכי אוהבת ללבוש?

קלאסי. בשנה האחרונה בעיקר את co.co. הן מתאימות לי כמו כפפה ליד. אני גם כל כך מאמינה בהן, ברציונאל ובאג’נדה שלהן, פשוט עפר לרגליה של צפרא.

אוגרת או מוסרת?

לא קונה המון, דיי אוגרת. אני מרגישה נפלא כשאני פותחת את הארון ורואה שיש לי.

הפריט הכי יקר בארון שלך

אין לי דברים ממש יקרים.

אם היית יכולה לשנות דבר אחד בעולם?

הייתי רוצה שנחזור לאיזשהו סוציאליזם שפוי יותר. אני מאמינה שהכל סובב סביב כלכלה, וברגע שהשוויון יגבר, שלא יהיו פערים כאלה והקפיטליזם החזירי קצת יירגע, הרבה  דברים ישתנו לטובה.

מישהו להיפגש איתו?

הכי הייתי רוצה להיפגש עם סבא וסבתא שלי, אברשה ולובה בלום. הוריה של אמא שלי. סבא שלי היה מראשי הבונד ואחד ממנהיגי מרד גטו ורשה ונהרג במרד, סבתא שלי ניהלה בית ספר לאחיות יהודיות, גם בגטו, ונשארה  בפולין. פגשתי אותה פעמיים בחיי, כילדה, ולא יכולתי לדבר איתה. לא היתה לנו שפה משותפת. רק אחרי הרבה שנים קראתי ולמדתי עליהם, והיום אני מרגישה מאוד מחוברת אליהם. הלוואי שהייתי יכולה לפגוש אותם.

מה מאחלת לבנות שלך?

לבנות שלי כבר יש את כל מה שאני מאחלת להן. הן בנות אדם יפות מבפנים ומבחוץ, חזקות ומוכשרות. נפלאות. גם הבנים שלי, אגב.

מילה על כסף

כסף זה דבר מאוד חשוב, אבל לא פחות חשוב לדעת להגיד שיש לי מספיק.

משהו ל   Co.co

הצלחה. אני מחזיקה להן אצבעות.