כשהפלטפורמות למימון המונים מגייסות כסף לסלט תפוחי אדמה, זה נשמע כמו בדיחה. ואם כך, מה הסיכוי שמישהו יתייחס אליהן ברצינות כאלטרנטיבה כלכלית חברתית לאי שיוויון?

בשבוע שעבר קרו שני דברים. טיוטת הצעת ההסדרה לחוק למימון המונים פורסמה ברבים והציבור התבקש להגיב. ובמקביל התפרסם שהמנכ”לית המיועדת של הבנק הקואופרטיבי, אירה פרידמן, פרשה מהמיזם. אם לצטט את העיתון, הרי שפרישתה הוגדרה כמסמר האחרון בארון הקבורה של הבנק החברתי, לאחר שפרשו ממנו מספר בכירים. הידיעה ציערה אותי מאוד. הבנק היה היוזמה השיתופית החשובה ביותר ונראה שגם הרצינית ביותר, שקמה כתוצאה מהרוחות החדשות שנשבו מאז המחאה. הבנק אמור היה להתנהל על פי קוד אתי שונה לגמרי מהמקובל בבנקים הקיימים, וכולנו היינו צריכים להיות בעליו. או לפחות שלושים אלף מאיתנו, על פי התכנון, שיקנו כל אחד מניה בסכום של שלושת אלפים שקל. אבל זה כנראה לא יקרה. גיוס מתוכנן של תשעים מיליון שקל תוך שנה, הניב סכום של כשבעה מיליון שקל.

הכשל בוודאי נבע מסיבות שונות, אבל טבע האדם הוא כנראה העיקרית שבהן. נראה לי ניחוש לא פרוע מדי, להניח שהמספר הנמוך של מניות שנמכרו נובע מכך שאנשים אינם ממהרים להיפרד מכספם. גם עבור מטרה נעלה. גם כשזה ממש לטובתם. גם אם זה יהיה ממש כדאי להם בעתיד. הספקנות של הציבור ביכולתו לשנות, חוסר האמון ביוזמות חדשות, חשובות ככל שיהיו, מכריעים את הכף. הרעיון גדול, היוזמה חשובה, התמיכה מקיר לקיר, אבל עד הארנק. רק שלושת אלפים שקל בשביל לשנות את העולם, אבל בכל זאת, שלושת אלפים שקל זה הרבה כסף.

במקביל, קראתי את ההצעה להסדרת החוק למימון המונים. נחמד מאוד, אלא שעיקריה כדלקמן:
כוונת החוק היא להכשיר את הפלטפורמות האינטרנטיות למימון המונים דוגמת קיקסטארטר, מימונה והדסטארט, לגייס כסף תמורת מניות. המחוקק מתלבט בכובד ראש עם הציבור:

• האם לאפשר לגייס חוב בלבד? (זאת אומרת כסף שצריך להחזיר, עם תוספת כמובן).
• האם להגביל את הגיוס לסכום השקעה מקסימלי? נגיד עשרת אלפים שקל לאדם?
• האם להגביל את סכום הגיוס למיליון שקל בשנה? שני מיליון?

כאילו מיליוני אנשים עומדים בתור, משתוקקים לפזר את כספם על כל יוזמה ורעיון, ורק היעדר חקיקה עוצר אותם. תחזיקו אותי לפני שאני שמה את כל הפנסיה שלי על המכולת של אורלי וגיא.

החוק רוצה לעזור ליוזמות כלכליות חדשניות ולאפשר להמונים להתאגד ולגייס כסף מבלי שיחוייבו בתשקיף והוצאות עתק נוספות. אבל הוא בעיקר חרד לבטחונו של הציבור. שלא יעבדו עליו, שלא יגזלו את כספו בתואנה שהולכים להקים מכולת שכונתית עם מחירים הוגנים, או קרן פנסיה שתסתפק בדמי ניהול מינימליים ושכר סביר בלבד. אלא שהציבור, איך לומר, ציניקן גדול. הוא לא באמת מאמין שאפשר להציל את הקפיטליזם, ומבחינתו שיוויון הזדמנויות הוא סיסמה מהאייטיז. הפלטפורמות המגניבות לגיוס כספים משמשות את הציבור בעיקר לגימיקים. רעיונות מופרכים שמחפשים מימון, פוגשים צעירים סקרנים שבא להם לתמוך. אבל הפלטפורמה היא לא המהות. היא המנגנון. בין אם זה באמצעות האינטרנט, או במפגש פנים אל פנים, בין אם זה צעירים שמשוגעים על גימיקים ברשת, או זקנים שמעדיפים את הסגנון הישן, היכרות אישית – הדבר החשוב באמת זה לאפשר לציבור להתאגד ולגייס כסף, שיאפשר להוציא רעיונות לפועל ולשנות את מאזן האי שיוויון המייאש, במינימום קשיים.

כשפלטפורמות הגיוס מזמינות את הציבור לתמוך בפיתוח סלט תפוחי אדמה (כן, זה סיפור אמיתי: אדם העלה לקיקסטארטר בקשה למימון סלט תפוחי אדמה. הוא רצה לגייס עשרה דולר וקיבל ששים אלף…), ומגייסות עשרות אלפי דולרים, קשה לראות איך אפשר להתייחס אליהן ברצינות כפתרון היחיד לחלוקת המשאבים הלא מאוזנת בעולם. כשמימון המונים הופך לקטע, צריך לשמור על ההמונים מפני הרשעים, אבל בעיקר מפני עצמם.

הבנק החברתי צריך היה לקום בעיקר כדי להראות שיש תקווה. שאיחוד כוחות ומשאבים יכול לייצר יתרון, לגבור על האגו, על הציניות, על היאוש. אם הבנק היה מתרומם, קל היה להקים מיזמי רווח שיתופיים שרואים את רווחת הכלל על פני רווחי הפרט. בינתיים יש סיכוי גדול יותר שהציבור ייפול קורבן להלוואות שנמשכו מכספי הפנסיה שלו ולא יחזרו, תחת פיקוחו של החוק, מאשר שייגזל בידי יזמים זדים . יש סכנה גדולה יותר שהדאחקה תמסמס את רצינות הכוונות, מאשר שהציבור ייפול קורבן להונאה.  קל להצביע על הקשיים, הרבה יותר קשה להציע דרך לייצר צמיחה כלכלית מכלילה ומשתפת, שתגן על הדמוקרטיה. זו ההזדמנות האמיתית בפטנט של מימון ההמונים, ויש לסייע בכל דרך ולתמוך בכל מי שמעז להשקיע את זמנו וכשרונו וכספו כדי לייצר אלטרנטיבה. יזמי הייטק, ממציאי גאדג’טים או אופנאיות באות בימים.