צפרא פרלמוטר עקבה אחר המתרחש בכנס שדרות, ליקטה לכן (ולכם) מספר ציטוטים נבחרים והכתירה את המלכה הבלתי מעורערת.

צילום: אמיל סלמן, מתמונות השבוע של אתר ה”ארץ”.

לא הייתי בכנס שדרות מעולם אבל נראה לי שאני מאוד מחבבת אותו. קודם כל בגלל השם – תודו שזה נשמע הרבה יותר טוב מכנס קיסריה. דבר שני בגלל המיקום. שתי דקות מהבית. אמנם את קיבוץ מפלסים עזבתי לפני שנים אבל זה הבית. ויעידו על זה ההורים שלי שגרים שם וציור הפרה שהותרתי כמורשת על קיר היונקיה ברפת עם הציטוט מספר פלוטו.
בכנס שדרות משתתפת צמרת הפוליטיקה הכלכלה והחברה בישראל ואפשר לשמוע בו בליל רעיונות, מושגי מפתח וככה להבין מה היום באופנה. אז כדי להשאיר אתכם מעודכנים הנה מבחר ציטוטים בלתי מיקרי בעליל, שבחרתי לתת בהם פרשנות:

“התייצבות בשיעור העוני היא סיבה לחגיגה” –ד”ר מיכאל שראל, הכלכלן הראשי במשרד האוצר

הוא לא התכוון שזו באמת סיבה לחגיגה. זו פשוט הקלה שהעוני ואי השיוויון נמצאים במגמת התייצבות ואז יותר נוח להציג את השקף עם גרף מתון. נראה הרבה יותר טוב מהגרף שמראים לנו בעיתונים על הגידול ההיסטרי של שכר הבכירים, על הפערים באי השיוויון בין עשירים לעניים וזה מתחבר מצוין לכתבה של מירב ארלוזורוב לפיה מעמד הביניים נעלם. הוא פשוט התמזג לתוך שכבת העניים במדינה וככה ממוצע העוני נראה הרבה יותר טוב.

“מה שמנציח את העוני זה שהקצבאות קטנות מדי” –ד”ר דניאל גוטליב, סמנכ”ל ביטוח לאומי

מה שמנציח את העוני זה כשההוצאות של המשפחה על הקיום שלה גדולות מההכנסות שלה. למשל לגודל המשפחה יש קשר מיידי לגודל ההוצאות. עשרה אנשים אוכלים יותר מארבעה. וגם להשכיל אותם עולה יותר. השאלה היא כמובן אם האחריות להשוות בין הוצאות להכנסות היא על המדינה, בלבד ובכל מצב.

“הצמיחה תגיע רק אם העולם ירצה לקנות את המוצר שלנו” –יאיר לפיד, שר האוצר

בעקרון העולם רוצה לקנות מאיתנו רק מה שהוא לא יכול לקנות במקום אחר יותר בזול ובאיכות דומה. לפני עשרים שנה זה היה טקסטיל וחקלאות וברגע זה נגיד מדובר בהייטק, נשק, אשלג. אבל בסין והודו מייצרים בכל דקה מהנדסים ומתכנתים לתפארת ברבע מחיר. בגלל זה החברות הישראליות מעבירות את מקורות הייצור של הייצוא שלהן לחו”ל. כמה ייצוא אפשר יהיה לעשות אם ייגמר ים המלח ובארץ כל הפועלים יתפרנסו מקצבאות ביטוח לאומי?

“חברה שבה הפערים כל כך בלתי נתפשים – זו חזרה לפאודליזם” -שלי יחימוביץ’, יו”ר האופוזיציה

זה נכון מאוד. אבל אלופת המחאה שהיתה לה הזדמנות לעשות שינוי אמיתי, בחרה לדבוק בכל הכח במיליציות העובדים. מהפוליטיקאית הכי חדשנית ורעננה היא הפכה באחת לאחותם הרוחנית של ירוחם משל ואלון חסן. ועל הפספוס האדיר נוסח חוק הטקסטיל הבטחוני שיתפוגג מאליו מחוסר רלוואנטיות, יהיה קשה לסלוח לה. לרגע היתה תקוה ובאחת חזרנו שנות אור אחורה.

“האתגר שלנו הוא צמיחה מכלילה, שתתרום לירידה באי-שיוויון ותיצור הזדמנות תעסוקה לכל חלקי האוכלוסיה” -קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל

כן, למרות שאנחנו מעודדים את כולם ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב יש אנשים שמתעקשים ללמוד ספרות, הסטוריה וצילום. ולמרות שאנחנו מנסים להכריח את כולם ללמוד, יש כאלו שבקושי מסיימים בית ספר תיכון. אבל אולי יש להם ידיים נפלאות ואנחנו לא רוצים חברה שבה מרים התופרת ושרגא החשמלאי לא מוצאים בה את מקומם. ואם נתבונן באמת, נגלה שיש הרבה יותר אנשים מהסוגים האחרונים מאשר מהסוג הראשון. וגם הם רעבים, וגם להם מגיע להתפרנס בכבוד.

אז אני בעד קרנית פלוג, וקו.קו. נולדה בדיוק מהמקום הזה של צמצום אי השיוויון וצמיחה מכלילה, כי בסופו של דבר הסיפור הכלכלי כולו מתנקז לחולצה לבנה אחת.