בעולם הריאליטי הטלווזיוני רוצים שנאמין שאם נקבל מאה אלף שקל ונחלום מספיק חזק – נוכל להרים עסק. המציאות, שלא כמו הריאליטי, שונה לגמרי. מאת צפרא פרלמוטר.
תוכניות הריאליטי הוכיחו את עצמן כמגנט רייטינג שמנצח הכול, ולכן מתאמצות חברות ההפקה לייצר פורמטים חדשניים בנושאים משונים, שבסופם תמיד מובטח פרס כספי נאה.
גמרנו לצחוק על הזמרים הזייפנים וגילינו את נינט בריאליטי זימרה.
הערנו את בלוטות החיך כשלנגד עינינו נפרשו נפלאות המטבח, וכל עגבניה הפכה לפרימה בלרינה בריאליטי בישול.
התפעלנו מעצלים/עקומים/זקנים/שמנים שיודעים לעשות צעד תימני ושובצו בריאליטי ריקוד.
התמכרנו לריאליטי ביצה בתוכנית האח הגדול, סיאוב הסיאובים – ושום קלקול וגועל נפש לא הבהיר לנו שנמיכות שכזו לא חווה הסלון שלנו מאז שעליזה קאשי בירכה בקוסאמועלכלהערבים בתוכנית אירוח בעיצומה של מלחמת יום כיפור.
השפלנו בחורות בהינף שלט רחוק פעמיים: פעם כשהן חיפשו חתן בריאליטי רווקות-מתות-לקשר ופעם כשנכפתה עליהן זוגיות סטריאוטיפית שטוחה לפיה הן טיפשות ומתעניינות במראה שלהן בלבד (ובעיקר בבגדים – ברור! מה, יביאו אחת שקוראת ספרים?). מדהים אותי כל פעם מחדש המרחק שיש בין הנמיכות הנתפסת שיש לצרכניות האופנה האדוקות ובין מעמד הטאלנט שיש למגישים/מפיקים/במאים של אותן תוכניות מכפישות, או תדמית המוכשר הממולח שיש לאנשי העסקים ובעלי רשתות אופנה, שמפתים את אותן אדוקות בשלל טריקים ממכרים לצרוך את מרכולתם.
ואין לשכוח כמובן את הרצים למיליון, המתגרשים למיליון, המתחתנות עם המיליון, השורדים את המיליון והכי הכי – חוטפי הקומקומים והמיקרוגל מהכלוב הדביליון.
אין כמו לוח שידורי הריאליטי הצפוף כדי לפתח יחסים קרובים עם סדרות אוסטרליות ושוודיות משובחות, וזיפזופ אסקפיסטי אל ערוץ הנשיונל ג’יאוגראפיק.
אלא שהמהות האמיתית של כל התוכניות האלו אינה הכסף, אלא החשיפה, תרתי משמע. זו שמרוממת אלי פרסום וידועני צמרת, זו שמדרדרת אלי ביבים, וזו שמורידה דמעה. גסות רוח, מחלות, קשיים ואקסהיבציוניזם – הרייטינג אוכל הכול.
בשעשועון הריאליטי החדש – “המיזם” – הכול הולך. יאללה בלאגן – אפליקציות, ציפורניים, בגדים וסנדביצ’ים – הכול באותו גובה, עם אותה בחינה עסקית רדודה ומלומדה, והכל במאה אלף שקל.
אם יש דבר אחד שהמציאות הבהירה הוא שהחיים והטלוויזיה זה לא אותו דבר. בטלוויזיה כל חלום הוא ראוי, אם רק תאמיני בעצמך תוכלי לעוף על הדמיון ודמי הכיס, והעיקר שהמנחה המפורסם תמך במילים מעודדות. במציאות ראוי ונכון לחלום, אבל לא כל חלום הוא סגולה לפרנסה ועסקים הם לא חלומות. יזמות היא דרך סבוכה שתחילתה חלום והמשכה ארוך ומתפתל. היא מחייבת נכונות להתמיד, לעבוד קשה, לתת את הנשמה, והדבקות ברעיון ראויה להערכה, אבל היא לא בהכרח מייצרת ערך. לחלום בגדול זה סלוגן מצוין למסחטת הכספים המודרנית – הקואוצ’ינג, אבל זה לא מקרב את הסיכוי להגשים את החלום. “אם אתה לא יכול לדמיין את זה, לא תוכל להגשים את זה” הוא משפט מבריק של וולט דיסני, אבל לא קשור למציאות שבה הנטייה היא לעוף עם הפנטזיה הרבה יותר רחוק ממה שמצדיקים הנתונים בשטח, ובסטיית מסלול שמביישת כל תותחן מתחיל. ועדיין העובדות לא מפריעות לרוב החולמים בפרהסיה.
להגשים חלומות זו פלטפורמה מרגשת ומצוינת לפורמט טלוויזיה – אבל כשהחולמים מתחרים זה עם זה על כיבוש הצופים, בליווי נגיעות קלות על מיתרי הלב של השופטים המשונים, זה מרגיש יותר כמו ישחקו הנערים לפנינו ופחות כמו עסק. רוב המיזמים שנבחרו מציעים בעיקר צבע לכסף, אבל אף אחד מהם לא באמת ימריא עם מאה אלף שקל. הסכום הזה מהווה בעיקר דמי רצינות, חותמת לכך שמישהו חשב שהרעיון שלך מענין. אין בזכייה משום ניבוי הצלחה, וגם זכייה במיליון שקל עדיין לא מעבירה את המיזם לצד הנכון של הסטטיסטיקה. אבל בעולם שבו עבודה הופכת למצרך נדיר והמון אנשים מלאי אנרגיה ותשוקה יצטרכו להמציא לעצמם תעסוקה שתפרנס אותם – טוב שיעסיקו את עצמם בינתיים בחלומות.. ואחד ממאה באמת יצליח.
בעולם שבו הכוח מתרכז בידי הגדולים והחזקים, במציאות שבה חברה של חמש מאות מיליון דולר אינה גדולה מספיק כדי להתקיים עצמאית ומחפשת להימכר, לא כל החלומות העסקיים ראויים להגשמה. רובם ליתר דיוק, כנראה שלא. לעודד כל אחד להתרוצץ אחרי הרעיון הגדול שלו, אותו הוא צריך לחלום בעצמו ולהגשים בעיקר בכוחותיו, מרגיש איך לומר, קצת פאסה. רוצים ריאליטי עסקים? בריאליטי צריך הרבה כסף והרבה ידע ועזרה ושותפים כדי להפוך חלום עסקי לבר הגשמה. כדי להתכונן לעולם הכלכלי של מחר מוטב לעודד שיתוף ולחנך לאיחוד כוחות. רוצים להגשים חלום? תגשימו בפרטי. את החלומות העסקיים צריך לבחון בלב קשוח ובעיניים פקוחות לרווחה. להצלחה אבות רבים היא מציאות הפרנסה העתידית. ואם הכשלון אז על אחת כמה וכמה שמוטב שלא יהיה יתום.
עכשיו הרסת לי כמה חלומות…:)
את צודקת בהיבט של “זילות” החלום וכל הריאליטי הדוחה הזה. אבל מחוץ למסך, אנחנו בתקופה בה היכולת “להצליח” פתוחה יותר מאי פעם, במיוחד במיזמים הדיגיטליים. אז נכון שעל כל סטארט אפ מצליח יש מאות כושלים, אבל פתאום יש תחושה שכל אחד יכול, גם אם לא סיים בהצטיינות מנהל עסקים בהארוורד. זו רוח מרעננת. ויחד עם זאת, כן, כמו שכתבת- את החלומות העסקיים צריך לבחון בלב קשוח ובעיניים פקוחות לרווחה.