התרבות המערבית המיופיפת לימדה אותנו שיש לשמור על כדור הארץ ועל החי, והצומח ולהפסיק לזרוק זבל מהחלון החוצה. הכי פשוט זה לייצר זבל בסין וישר לזרוק אותו שם צפרא פרלמוטר

חבר שחזר מנסיעה להודו, סיפר בין היתר, על חווית שולי הכבישים המלוכלכים תדיר. נזכרנו שעד לפני כמה שנים גם הכבישים העבריים התברכו בלכלוך ואשפה לאורכה ולרחבה של הארץ. שקיות ניילון בשלל צבעי הפלסטיק היו זרוקות יחד עם בקבוקי משקה ריקים, פחיות מקומטות למחצה וקופסאות ריקות של סיגריות רויאל וטיים היוו מיצג עד של טעם החיים. אלא שאז התחיל מסע הטיהור הפנימי שלנו כאומה בדרכנו לציויליזציה ול OECD והחלטנו שצריך להפסיק ללכלך. או לקטוף פרחי בר. והפסקנו. הפכנו לעם ראוי, שוחר תרבות ויופי.
לילדינו כבר ברור שלא זורקים עטיפות של מסטיק מהחלון החוצה, אפילו מה שבילדותינו היה ברור מאליו – שמותר ואף צריך לזרוק זבל אורגני כי אולי עם קצת מזל, יצמח לו עץ אפרסק במקום בו זרקנו את הגלעין, הוא ביג נו נו אצל ילדינו. ומן הצומח עברנו לחי, ולכדור הארץ ואנחנו שומרים על כל אלו עד מאוד. יחד עם כל העולם המערבי התחלנו לשמור על הטבע ועל עולמנו למען הדורות הבאים, אנחנו נמנעים מקניית מוצרים שפותחו באמצעות ניסויים בבעלי חיים, פצחנו בתזונה טבעונית מוגברת, הפסקנו לזהם את מי התהום בשפכי תעשיה, הפסקנו לזרוק זבל מהחלון החוצה. החלטנו שהכי פשוט זה לייצר זבל בסין וישר לזרוק אותו שם. מרגע שהתעוררה ההבנה, ואחריות חברתית הפכה מטבע לשון שגורה החלה החברה המערבית להקפיד עד מאוד. עשרות תקנות נכתבו במטרה להגביל את הנזקים. התקנות האלו כמובן הביאו לכך שמפעלי התעשיה שוב לא יכלו לנהוג כבעבר. על מנת להמשיך לפעול הם היו צריכים להתאים עצמם לדרישות המשתנות. התאמות אלו כמובן עלו הרבה כסף. אי אפשר היה להמשיך ולשפוך את הפסולת הכימית כך סתם לים. אי אפשר היה להמשיך להעסיק אנשים בשכר שאינו מאפשר קיום בכבוד, חוקקנו חוקים והרגשנו מתקדמים ונאורים. במקביל, הרחק הרחק בארצות אחרות, התחלנו לטפח אלטרנטיבות שיאפשרו לנו להמשיך ולהנות מהחיים במבצע. מפעלי התעשיה, מצבעות הטקסטיל והמתפרות נסגרו במערב, רק כדי לקום גדולים יותר, חזקים יותר ונצלנים יותר במזרח. הילדים בבייג’ינג כנראה מזמן לא משחקים ברחובות כי קשה להם לנשום, 1100 הרוגים בבנגלדש קיבלו 3 דקות מסך, והפועלות החרוצות במזרח למדו להנות מעמל כפיים תמורת 200 דולר לחודש, או 50. הפועלים העבריים לעומתם נהנים בבית או בלשכת האבטלה כי סגרו להם את המפעל שלא הצליח להתחרות ולייצר מהר יותר, בזול יותר ואיכותי יותר. (טריוויאלי ווטסון יקירי). הייצור עבר לסין, שם הממשלה מסבסדת את היצואנים שלה ב 13% על כל דולר יצוא, ציוד מתוחכם שנרכש בהלוואות אבודות, נשפך כמים, תחנות כח קטנות ומזהמות מקשטות כפטריות את אחורי המפעלים אבל אלת התחרות החופשית שמקדשת את כיסו של הצרכן מזכירה לעולם המערבי שהכי חשוב זה חולצה ב 39.90. צריך רק לוודא שכל הלכלוך והעוני והזוהמה יישארו במקומם, ולא יחלחלו ולא יזוזו עם סיבוב כדור הארץ, כי אם זה כמו עם נפיחות הכבשים בניו זילנד שגורמות להתחממות הכדור כולו, אז עדיף כבר היה לאסוף לכלוך מצידי הדרך לא?

חדש בחנותלחנות

תגובה אחת על הפוסט “על הצביעות

  1. חן סיון אומר:

    צפרא יקרה

    אני חברה למקצוע ולענף (אולי את זוכרת, למדתי שנתיים תחתייך ב’שנקר’) ומתלבטת בדיוק בנושאים האלה כבר עשור לפחות. אני מתייחסת לזה כבעיה של ‘אקולוגיה חברתית’: אנחנו בעולם הקפיטליסטי-המערבי דואגים הרבה לאקולוגיה המקומית שלנו, ועושים בכך עבודה טובה ומשתפרת עם הזמן, אבל מגדילים בהתמדה את ‘המפעל העולמי’ – סין (ועוד מדינות העולם השלישי) – ואת העבדות הנצלנית, עבודת הילדים, זיהום הנהרות – שם!!! אנחנו לא זוכרים ששם זה גם כאן, בייחוד בעידן הנוכחי של תרבות גלובאלית.

    יום טוב והצלחה במיזם שלכן
    חן סיון

התגובות סגורות.

?Are you on the list

קבלי ₪25 במתנה

ומשלוח חינם

למימוש ברכישתך הראשונה!

לאחר קבלת כתובת הדוא”ל שלך נשלח לך את הקופון. ההטבה למשתמשות חדשות ולא כוללת מוצרים בהזמנה מוקדמת. הקופון נשלח מיידית אך לעיתים מופיע בתיבת המייל לאחר כמה דק’. המידע שלך ישאר חסוי ולא נשתף אותו עם צד שלישי.

דילוג לתוכן