תוך עשרים שנה אנחנו משנות את העולם! החלוצות הנבחרות שיעשו את זה הן בנותינו שאוטוטו יגיעו לפירקן.

השבוע פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מוסד שרק השם שלו לבדו יכול להפיל תרדמה עמוקה על שומעיו, שהשכר הממוצע במשק עומד על 9,865 שקלים לחודש.
הענין הוא שהשכר הממוצע הוא נתון לא מעניין ולא רלוונטי במדינה בה אי השיוויון כל כך קיצוני. השכר הממוצע מושפע כמובן מהשכר הנמוך והשכר הגבוה. אבל מה שמעניין ולא מספרים לנו, הוא כמה מאיתנו מרוויחים שכר נמוך וכמה מרוויחים הרבה על מנת לחשב את מספר הזהב הזה. כשנוברים בנתונים אחרים, של מרכז אדוה למשל, מגלים ש-74% מאזרחי ישראל מרוויחים עד 8,000 שקלים בחודש,  ושבממוצע המנהלים מרוויחים פי 99 משכר המינימום. את המספרים האלו ניתן היה לפרסם באופן מסודר ופשוט להבנה באופן קבוע, כך שגם ההדיוטות בינינו יבינו על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אי השיוויון.

מאחר ובתפיסה החברתית המקובלת השכר מגלם את שוויך וערכך בשוק, נהוג לא לדבר על זה. אם בגלל הפאדיחה או נגד עין הרע. את האש מסיטים קוסמי ההון והפוליטיקה לחזיתות אחרות: העלאת שכר המינימום, איראן, עזה, חרדים או מחקרים רחבי היקף על אפליה מגדרית וסביבת תעסוקה שאינה אוהדת אמהות. כל החזיתות ראויות, אבל אני רוצה להציע דרך סודית שאם רק נתמיד בה, תוך עשרים שנה אנחנו משנות את העולם. החלוצות הנבחרות שיכולות לעשות את זה הן בנותינו שאוטוטו יגיעו לפירקן. אלו שאוטוטו יתחתנו לנצח מאהבה בוערת, אלו שילדו ילדים, שירצו לגדלם בעיקרון הרצף ולתת להם את הטוב ביותר, אלו שעלולות בטעות לבחור להישאר בבית עד שהילדים יגדלו קצת. אלו הן הבנות שיכולות לשנות את העולם בעוד עשרים שנה. איך? ובכן, בתי היקרה, כך, בשלושה צעדים:

1. תבחרי נכון! אהבה זה חשוב, בחור מוצלח זה שווה, אבל הכי חשוב ושווה זה בחור שיבין שהילדים שאתם עושים הם של שניכם, שהם יכולים לגדול מוצלחים גם אם אמא שלהם עובדת, שילדים חולים זה טבעי, אין צורך להניק אותם עד גיל שש בשביל שלא יצטננו, שלצאת מהעבודה בארבע זה קשה, ולכן שיתרום בבקשה את חצי השבוע שלו. בסבירות גבוהה שבין גיל שלושים לארבעים תזרעי את זרעי העתיד של חייך – ילדים, קריירה, משכורת. כדי להרוויח תשעת אלפים שקלים צריך כנראה להרוויח קודם שמונת אלפים. אז לא חשוב אם הכל הולך למטפלת. היא תתפרנס ממך חמש שש שנים, אבל לך יישארו הרבה שנים להתקדם ולשפר את שכרך. שלא לדבר על הכיף של ערב מאוחר במשרד, בעוד אישך היקר מתמודד עם קולות השבר של ילדים עייפים ורעבים.
2. צאי לעבוד! עצמאות כלכלית היא ישות חמקמקה שצריך לבנות יחד. פחות מעניין כמה כל צד מכניס, חשוב שכל צד יתפרנס. מאזן הכוחות הזה הוא הביטחון שלך ליום סגריר בו חלילה הסטטיסטיקה תשלוף ציפורניה ותגרוף אותך למעגל 50% הזוגות המתגרשים. אם האהבה תנצח, שניכם תרוויחו, אם חלילה לא, את לא תינזקי. נוכחותך בשוק העבודה היא תרומתך לשיוויון מגדרי.
3. העסיקי נשים! – נכון, זו אפליה, גם לגברים מגיע להתקדם, אבל צריך לפעול בדחיפות, לפני שאי השיוויון ירסק אותנו חברתית, ולכן יש לגייס כל אשה שחפצה להתפרנס לשורות צבא הכלכלה לישראל. מנקות, מנהלות, מוכרות. יתרה מזאת, יש להכשיר את העובדות באשר הן לנקוט יוזמה ואחריות, ולהמשיך ולאייש נשים בכל עמדה אפשרית. גם אם את מנהלת מתוסכלת שמשתכרת 30% פחות מהקולגה הגברי הריקא שלצידך, עשי את עבודתך באהבה והמשיכי לאכלס נשים נוספות לצידך.
4. הצלחת! עכשיו אנחנו הרוב! אולי משתכרות פחות, מפגינות פחות תעוזה עסקית (או פחות בטחון עצמי מופרז, אם תרצו), זהירות יותר בהתנהלות המקצועית, לבושות מקסים וחסרות כמה שעות ילדים ובית, אבל כל אלו מתגמדים לנוכח ההישג הצפוי – רוב בשוק העבודה! ועכשיו שהשתלטנו על הכלכלה המקומית, אפשר לצמצם את פערי השכר, להחליט על שיוויון מגדרי בדירקטוריון, לקיים כנסים שבהם מחצית הדוברות תהיינה נשים ולמנות מנכ”ליות בנק, שינהיגו אמות שכר סבירות, כמו שצריך, לא כמו גברים.

כל זה בידינו, וכשזה יקרה, נוכל להחליט את מי נריץ לפוליטיקה, כיצד נחלק את רווחי הגז, מה נעשה כדי לשמור על הדמוקרטיה, או על ילדינו שבצבא, ואפילו נוכל לפרסם נתוני שכר אמיתיים ורלוונטיים במקום את ענן הסוטול המופרך שנקרא השכר הממוצע במשק.