נגב טקסטיל, מפעל הטקסטיל, המצבעה האחרונה, על סף סגירה. מה זה אומר עלינו? צפרא פרלמוטר

מההפגנה מול ביתו של שר הכלכלה, נפתלי בנט, לפני מספר ימים. מקור.

כלכלית כנראה זה הדבר הנכון. הייצור יקר, אין מספיק הזמנות, הוצאות התפעול עולות על ההכנסות ושורה תחתונה – הפסדים. אף אחד לא מצפה שימשיכו להחזיק מפעל מפסיד לא? ועוד לואו טק הכי נחות שיש – מצבעה של בדי  סריג או בעגה העממית מקפיצת האוזניים – טריקואים. כן, טריקואים אפשר לקנות טונות בלירה במזרח. אין סיכוי להתחרות בהם ולכן אין סיכוי שיהיו מספיק הזמנות שיצליחו לשמור את המפעל בחיים.  וחמישים העובדים? יאללה, בסך הכל עוד חמישים איש שילכו הביתה. למה שהממשלה תציל דווקא אותם?

לפני שנתיים בערך חגגה הכנסת את חקיקת חוק הטקסטיל הבטחוני. ההסתדרות, התאחדות התעשיינים ושלי יחימוביץ הפכו לגיבורי הפרולטריון. החוק הזה מחייב את צבא העם, שמעסיק את בני העם תמורת שכר של 12 ש”ח ליום בערך, לרכוש מדי צה”ל תוצרת הארץ. נפלאות השוק השבוי. איזה הגיון יש בלשמר חלק אחד קטן בשרשרת המזון של הטקסטיל – ועוד את החלק הכי בסיסי וזול? ענף ההלבשה והטקסטיל הוא הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם! אחרי נשק, אנרגיה ומזון. היא מתחילה בייצור חומרי הגלם, ממשיכה בייצור ומסתיימת בשיווק וקמעונאות. יש משהו ציני ומחמיץ לב לקרוא ביום אחד שחברת פוקס (אלופת העולם בקמעונאות! באמת!) עשתה תשואה של 800% בחמש שנים ונושקת למחזור של מיליארד שקל ועמוד אחר כך לקרוא שנגב טקסטיל על סף סגירה. החטא ועונשו. מישהו היה מעלה בדעתו לסגור את כל החקלאות במדינה ורק לייבא מזון? או להפסיק לייצר נשק? הטקסטיל הוא אחד מהענפים עתירי העבודה האחרונים שיישארו על תילם גם כשחברות ה 3D יכבשו את הבורסה סופית (והן עשו זאת לא רע בכלל). גם כשמדפסות התלת מימד יכסו את כדור הארץ בצעצועי פלסטיק מודפסים ורהיטי פוליאסטר מהממים, יהיה קשה למצוא תחליף למפעל שייצר כותנה ממורצרת משובחת,  למצבעה שתספק לנו משי בארגמן הורס ולתופרת שתדע להתאים פסים בתפר צרפתי דקיק ומדוייק. ומכיוון שאיננו יודעים מה תביא לנו הקידמה ואיזה ענף פתאום יתהפף גורלו יהפוך את עורו ויהפוך מהיסטוריה להייפ, צריך לתחזק תשתית ייצורית קטנה שתאפשר לשמר במדינה ידע ופיתוח ומקצוענות. בלי אלו אי אפשר לפתח דור חדש של מעצבים שיבססו מותג ואולי יום אחד יכבשו את העולם. בלי תשתית ייצור קטנטנה אין הצדקה לעשרות בתי ספר, מאות סטודנטים לעיצוב אופנה וטקסטיל שמוכשרים מדי שנה. בוודאי שאין הצדקה למכינות היקרות שעושים אותם בתי ספר לעיצוב על מנת לברור מי ילמד ומי יחדול. חוק הטקסטיל הבטחוני הוא בעיקר פספוס אדיר של הזדמנות לייצר פלטפורמה מקצועית שהיתה צריכה לטפח מעצבים עצמאים ולאפשר להם לצלוח את תחילת הדרך לבניית מותג. לתפור מדים זה קל. ברזנט שמביאים מסין, מנסרים לכמה חלקים ומלבישים חיילים בעל כורחם. אבל אפשר היה לדרוש מכל מתפרה שנהנית מתקציבי הבטחון לפתח ולקיים יחידת תפירה שתתמקצע בשוק הרלוואנטי באמת. ענף האופנה יישאר כנראה מנוע צמיחה נצחי, גם כשייסתיימו חלילה המלחמות, וגם כשיהיה, שוד ושבר, שיוויון לנשים בעבודה. בגדים ימשיכו להיות מקור של אושר לרבים ושל עושר למעטים. מן הראוי שהמדינה תסבסד עבודה וציוד על מנת לאפשר למתפרות להכשיר ולשמר כח אדם מקצועי וייצור כמויות קטנות. זה כסף קטן, שמייצר פוטנציאל גדול. מדינה שמסבסדת כל כך הרבה מוסדות לימוד ומאפשרת לגבות שכר לימוד כל כך גבוה מסטודנטים, מוטב שתצדיק את זה בתפיסה הוליסטית שתאפשר להם גם להתפרנס בסוף.

כשנגב טקסטיל ייסגר, חמישים איש ילכו הביתה וחוליה מקצועית נוספת  תשב בבית בקרית גת או בשדרות. העיקר – כמה סטודנטים לאופנה יקבלו השנה תואר אקדמי? וכמה פוליטרוקים בשכר שוקדים על הכסא?