הניסיון להקים בנק קואופרטיבי עלול להיכשל, והנה התובנה שלי למה, ובחינם.

יש דברים שרק המדינה יכולה לשנות. יש דברים שרק אנחנו יכולים לשנות. הרוב המוחלט הם דברים מהסוג השני. אבל אנחנו מתלוננים רק על הדברים מהסוג הראשון. זה פשוט הרבה יותר נוח.

השבוע בישרו הכותרות פעמיים שהבנק הקואופרטיבי שכל כך חיכינו לו, כנראה לא יצליח לקום בגלל קשיים רגולטוריים. מאחר שאני לא מבינה בזה שום דבר, מיד ברור לי שזה נכון. עובדה, זה כתוב בעיתון. האשמים הם כנראה בנק ישראל, המפקח על הבנקים ואני. איך קרנית פלוג ודודו זקן אשמים זה ברור. איך הם ואני השתחלנו לאותה שורה? את זה דווקא ממש קל להסביר.

אני אשמה כי לא קניתי מניה של הבנק הקואופרטיבי. זאת אומרת, לא רק אני. יש עוד עשרים אלף אנשים כמוני שבגללם הבנק עדיין לא קם. כי בלי הכסף שלי ושל עשרים אלף חבריי הנעלמים, הבנק החברתי לא יכול להראות שיש לו את ההון העצמי הדרוש כדי לקיים פעילות של בנק.
אתם יודעים מה זה לשכנע 20,000 איש להשקיע 3,000 שקל כדי לשנות את העולם? מהסטטיסטיקה שלי בקו.קו. זה אומר שצריך להסביר למה הבנק חשוב, ואיך בדיוק הוא ישנה את מערכת הבנקאות בארץ, לפחות 200,000 פעם.
אם נגיד שכל הסבר לוקח עשרים דקות עד שהמהפכן החברתי הממוצע משתכנע להשקיע, הרי שמדובר ב-67,000 שעות דיבור.
אם רוצים להשלים את  הגיוס תוך שנה הרי שמדובר ב-180 שעות שכנוע ביום.
בהנחה שעובד לא יכול לדבר יותר משמונה שעות ביום עבודה, הרי שזה כעשרים אנשים שמסבירים בלהט וברצף כמה חשוב לשנות את מבנה הבנקאות והכלכלה בישראל.

כן, המהפכן החדש, זה שנולד בקיץ 2011, זה שהחליט להקדיש את השנים הבאות ליצירת שינוי ולצדק חברתי, הוא פטפטן בלתי נלאה. וכל מה שיש לו טרם הצלחה, זה את עצמו ומילותיו. ולכן כדי להראות הצלחה כלשהי, עליו לבחור משימה אפשרית על פי מידותיו. הערכת חסר תסייע. בעיקר צריך לקחת בחשבון שפסימיות תוצאתית היא מרכיב החוסן של המהפכה. יש פה כמובן סתירה שכן ברור שצריך מידה לא סבירה של אופטימיות מוגזמת כדי להתחיל איזשהו שינוי או מיזם באשר הוא.  וצריך כושר עמידות והתמדה לאורך זמן. כמה זה אורך זמן? לפחות פי שלושה מהתכנון המקורי.

השינוי האמיתי שצריכים העסקים החברתיים להשיג הוא לא בחקיקה, או בהסדרה, או בחינוך מחדש, אלא בנפש האדם. המיזמים החברתיים צריכים לגרום ליחיד להאמין. להאמין בכוחה של הקבוצה, להאמין ביכולתם לקום, להאמין ביכולתם לשרוד לאורך זמן, ולהאמין ביכולתם לשנות. יותר קל להאמין שיבוא שלום לא?

לא יודעת לגבי קרנית ודודו, הנגידה והמפקח על הבנקים, מתי הם יקנו מניה בבנק הקואופרטיבי. אני אקנה את המניה ה-18,000 וכדי להגיע לשם נראה לי שצריך להיעזר בהרבה פרופסורים לכלכלה חברתית ופסיכולוגים, שיעזרו לצלוח את מכשול אי האמון הבסיסי של האזרח המצוי, אבל דבר נוסף שיכול לעזור הוא מראית עין. כן, קטנוניים אנחנו, אבל כשמסתכלים על תקציב אגודת אופק (האגודה שניסתה להקים את הבנק הקואופרטיבי) ורואים שהיו”ר מושך שכר של 20,000 שקל בחודש, כשהאגודה נכנסת לגירעון עוד לפני שקמה, איך לומר, זה לא מפתה. אל תבינו אותי לא נכון – אין ספק שמגיע לו. וגם הרבה יותר מזה. בטח אם משווים לשכר בשאר הבנקים. השאלה היא אחרת: האם הוא יכול להרשות לעצמו לפעול ללא שכר. כי לאגודה אין.

עוד התפרסם בתקציב, שהאגודה משלמת 6,000 שקל בחודש למשרד פרסום ו 6,000 שקל למשרד יחסי ציבור. אני מוכנה לתרום תובנה אחת בחינם: יש לי תחושה שאם מישהו שוקל לקנות מניה ב-3,000 שקל, מתוך תשוקה לחולל שינוי בנחישות ובזקיפות, בידיעה שיקבל רק 2,000 בחזרה כי 1,000 הולכים למימון הפעילות השוטפת, ואז הוא קורא שהפעילות השוטפת משתמשת בכסף שאין לה (זאת המשמעות של גרעון), וחצי מזה הולך על שכר – יש לי תחושה שזקיפותו תקמול באחת. ככה, נסיון של אשה.

ומאחר שאני מנחשת על פי צילום האסיפה, שהרוב המוחלט של המשקיעים הם גברים, לאו דוקא צעירים עד מאוד, הרי שמומלץ ליו”ר המהפכן שייתן את מלוא תשומת הלב לתחזוק הזקיפות של משקיעיו. הם השגרירים שלו, והם אלו שיביאו את המשקיעים הבאים. למשל אותי.