Be part of what you wear
האחת היא נכדתם של מייסדי ‘דיווה’, מפעל בגדי הים הותיק ששרד את כל התהפוכות בענף. השנייה היא המעצבת שלצדה. נטע פפו וחנה מנקס בראיון זוגי קצר. מאת: שירה ברויאר.
נטע פפו וחנה מנקס בחדר העיצוב ב’דיווה’ בתל אביב. צילום: שירה ברויאר.
הן מתנהלות כמו זוג בירח דבש. קשובות, מתואמות, עינייהן נוצצות זו אל זו וצחוקן מתגלגל בחדר העיצוב, העמוס דוגמאות בדי לייקרה ואבזמים. נטע פפו (38) וחנה מנקס (51) נפגשו לפני 17 שנה. מנקס בוגרת שנקר ותיקה היתה אז בהפוגה מקריירה ארוכה שהחלה בגוטקס ונמשכה במפעל בגדי הים סקובידו (ז”ל) ובאינטימה. למרות ההפוגה, היא החליטה אז לנסוע לתערוכה של ענף בגדי הים במונטה קרלו. שם פגשה באמה של נטע, רחל פפו, בעלת “דיווה” שהציעה לה לבוא לעבוד במפעל המשפחתי. מאז הן צמודות. מעצבות יחד את קולקציות בגדי הים, נוסעות לתערוכות בדים ותרות יחד אחר מקורות השראה. “יש לנו כימיה מהממת. שרק ימשיך ככה ולא יגמר לעולם” אומרת חנה. בדרך כלל קולקציות המפעל מיועדות לייצוא בלבד אבל העונה, החליטו בדיווה לשווק דגמים גם לשוק המקומי. בין היתר באתר ובחנות של co.co. לכבוד האירוע, ערכנו איתן ראיון זוגי קצר:
נטע , מה את עושה בימים אלה?
“אני מסיימת את קולקציית בגדי הים לקיץ 2015 ועסוקה בכל החבילה שאורזת את הכל למכירה: צילום קטלוג, לוק בוק וספר סקיצות. בימים רגילים אני מעצבת עם חנה את הקולקציה ואחראית על חדר התדמניות, פיתוח הקולקציה, הזמנת הבדים, האביזרים, הגזירה, סדר העבודה, ההגדלות, הדוגמאות ללקוחות…זה לא נגמר”.
איך הגעת לעיסוק שלך?
“נולדתי לתוך מפעל של בגדי ים. אני דור שלישי לעסק שקיים יותר מ 70 שנה. סבתא שלי טובה, עלתה לארץ מהונגריה עם ידע בתפירת מחוכים וחזיות. היא פגשה כאן את סבא שלי, משה הירשטל ויחד הם פתחו עסק קטן בבית, ברחוב הרב קוק ליד הים. היא תפרה והוא הלך למכור את התוצרת לנשות הקצינים הבריטים. עם השנים התפתח העסק לייצור בגדי ים. אני זוכרת בתור ילדה את תחתוני הפליסה של דיווה שהיו שנים דגם מוביל בשחור לבן ובז׳, אני זוכרת את המחסן ואת זה שהיה לי ברור שלא אעבוד בדיווה כשאהיה גדולה. רציתי להיות בלרינה. אמא שלי רחל, עיצבה קולקציות מגיל 18. היא התחתנה עם אבי, אלעזר פפו ויחד הם ניהלו את העסק. אחרי הצבא, אמא שלי הציעה לי לבוא לדיווה לנסיון. זו היתה שנה מדהימה, ישבתי בכל מחלקה 3 חודשים ולמדתי. המפעל היה אז בתנופת עשייה עם 130 עובדים והחלטתי להצטרף. לא התקבלתי לשנקר אז נסעתי לפריז, למדתי שנה ב”אס מוד “ ובאתי לעבוד בדיווה.”
“חשוב לנו לשמר את הנשמה”. דגם למבדה מתוך קולקציית קיץ 2015. צילום: רון קדמי.
חנה, מה הכי חשוב לך בעבודה בדיווה?
“לשמר את הנשמה והיופי של המקום הזה. יש משהו שהולך לאיבוד עם התפתחות הטכנולוגיה. לנטע ולי יש צורת עבודה מסוימת שאנחנו אוהבות ודואגות לשמר. המיחשוב שינה המון דברים. היום כל ההדפסות דיגטליות, זה אמנם מאפשר פחות מגבלות מבחינת הצבעים וההתאמות אבל זה חסר נשמה. פעם היה תחום שלם של ציור ביד של הדפסים בקומו באיטליה. ציירים התמחו בדוגמאות לענף בגדי הים. היום זה כמעט לא קיים. היום הכסף מניע את הכל. אנחנו נוסעות לתערוכות ונדהמות מכמויות הזבל המוצעות. חשוב לנו לברור היטב, לא להכנע לפיתויים הטכנולוגים בכל מחיר ולשמור על האיכויות ועל הנשמה של המקום.”
צילום: רון קדמי.
נטע מה השינוי הכי משמעותי שקרה במהלך השנים במפעל ומשקף את תהפוכות הענף?
“השינוי הכי גדול זה שכל הייצור עבר מהארץ, מהמפעל כאן בתל אביב למפעל ברומניה. זה היה מהלך הכרחי, חלק מתהליך עולמי של מעבר לייצור במדינות עם כוח עבודה זול. בחרנו מקום קרוב יחסית שיש לנו בו יכולת שליטה אבל זה היה מעבר טראומטי לכולם. היו פה עובדים מבוגרים, גזרנים, תדמנים שעבדו כאן שנים. נאלצנו לסגור, להפרד בצער ולהתחיל לנסוע על קו רומניה – ישראל”.
ספרו על תהליך העבודה שלכן
“בכל שנה בחודש יוני, אנחנו מתחילות לעבוד על הקולקצייה שמיועדת לקיץ לעוד שנתיים. כלומר ביוני הקרוב נתחיל את קולקציית 2016. אנחנו מתחילות בלנשום את האוירה, במחשבות, בליקוט השראה בחנויות ספרים ובתערוכות טקסטיל. בכל יולי אנחנו נוסעות לתערכות בגדי ים, שם אנחנו גם מציגות וגם מתעדכנות ורואות מה עשו המתחרים שלנו. אנחנו קונות ספרים, עדיין קונות ציורים להדפסים ואוספות חומרים. כל תהליך פיתוח הבדים נמשך עד דצמבר. זה תהליך ארוך שדורש המון השקעה ודייקנות כדי שהשושנים למשל, שמודפסים בחזיית הביקיני יהיו ממוקמים בדיוק במקום הרצוי. כאן אנחנו בלב העניין של לשמר את האיכויות של דיווה. שילובי הצבעים והדוגמאות מורכבים ומסובכים וזה היתרון הגדול שלנו. ברוב המפעלים לא משקיעים כל כך הרבה”.
ומה קורה אחר כך?
“בינואר הכל נוחת כאן. האביזרים, הבדים, כרטיסי הצבעים ואז אנחנו מתחילות לעצב בשיטה של פעם, עם מחברות של סקיצות, הערות שעוברות לתדמנית, לגזרנית, למתפרה, למדידות על דוגמנית שעליה אנחנו מודדים ומשנים עד שהכל יושב פיקס. אחרי הכנת הדוגמאות ולפני הייצור מגיע באפריל שלב המכירה. הקולקציה מוכנה עם כל הדגמים בכל הצבעים עם כל תוספות בגדי החוף ואז היא יוצאת למכירה דרך הסוכנים והיבואנים שלנו בעולם. אנחנו מציגים בשתי תערוכות של הענף בפריז ובמיאמי, מקבלים הזמנות ומתחילים לייצר במפעל ברומניה.”
צילום: רון קדמי.
ומתי אתן בחופש?
“ חופש? הממ… רק כשהילדים נמצאים בחופש הגדול אנחנו גונבות קצת ימי חופש אבל זה אף פעם לא ממש חופש”.
התאכזבתי שלא מצאתי בגד ים מתאים יותר לאשה בוגרת.
(50+) בגדי הים יפים מאד
בעידן שבו ניתן להזמין בגדי ים מדהימים מסין ב 10-20$, לדרוש על בגד ים מעל 600 ש”ח זה מגוחך.
גם אם האיכות הישראלית מדהימה אני מעדיפה להזמין 3 בגדי ים מסין בפחות מ100 ש”ח אפילו שיחיזקו רק עונה אחת.
תחשבו על זה….
הי תמר
צר לנו על אכזבתך אך יתכן שמקורה בטעות כי דווקא בחרנו את בגדי הים המתאימים ביותר לנשים בכל גיל. דגם נורמה ודגם נורין ( תוכלי לראות באתר) מתאימים בהחלט. יש לנו עוד כמה דגמים בחנות שלא העלנו לאתר בינתיים כי עדיין אין לנו את התמונות שלהם, אך חוץ מדגם למבדה (הצהוב) שמתאים לנשים צעירות, שאר הדגמים מתאימים ותומכים לגוף בכל גיל. את מוזמנת לחנות למדוד או להזמין למדידה בבית. בהצלחה!
פשש שווה החנה הזאת
אישה יקרה, המחיר הוא לא חזות הכל. להזמין בגדי ים מסין זו אפשרות מצויינת אם כל מה שרוצים זה בגד ים. הנה, חברת אייפקס רק רצו מישהו שישלם להם המון כסף על תנובה, וגם הם חשבו שסין היא פתרון מצוין. השאלה אם אנחנו רוצים עתיד שבו עבודה תהיה מצרך נדיר כי מהנדסים, מעצבים, ורואי חשבון הרבה יותר זולים בסין וכדי להנות מהשירותים שלהם אפילו לא צריך לסבול בתור לדואר.
מעורר השראה.