כשהיינו קטנים, והשתעממנו עד כלות בנסיעות ארוכות במכונית, היה לנו משחק שקראו לו “אני רואה בעיני הקטנות משהו שמתחיל ב..” ועכשיו צריך היה לנחש מה זה המשהו הזה שמתחיל באות שאמרנו. כשמסתכלים על המצב המדיני, הכלכלי, אני תוהה – כשהפוליטיקאים עוצמים את עיניהם הקטנות והעיוורות ומסתכלים רחוק, נגיד עוד עשר שנים, מאה שנים, מה הם רואים? כי נדמה לי שכדאי לראות משהו שמתחיל באות ע’.

בשלהי הסופ”ש הקודם התבשרנו על החוויה האופנתית הבאה שצפויה להיפתח עלינו מדרום – מקניון באר שבע ליתר דיוק. חנויות ענק של הררי סחורה ונעליים ב 50 שקלים. זוהי הבשורה הצרכנית שהדה מארקר, העיתון שנושא את דגל המחאה החברתית, מצא לנכון להביא לקוראיו. ובסמוך  אפשר היה למצוא את החדשה על שוס קמעונאי נוסף – קפה ב 4 שקלים. לא עוד קפה יקר להחריד ב 5 שקלים לכוס, גזילה של עשרות אחוזים מהציבור.

אותה מחאה שהוציאה מאות אלפים לרחוב, זעקה את כאב האי שיוויון. יוקר המחיה הוכתר למחלה המכלה את התקווה ומגבירה את הפערים, והורדת מחירים סומנה כתרופת הפלא. הוזלות הפכו לאדוויל של המדינה, תוך התעלמות מתופעות הלוואי. תנו לצרוך בשקט!  אין לנו כח להתעסק בטיפול מונע – הפחתת הצריכה, או במעקב  שמחייב להבין  מה המשמעות של הוזלות המחירים. אין לנו כח להתעורר, לשנות, להילחם ולהחזיר עטרת עבודה ליושנה. אנחנו רק רוצים שיהיה לנו כל מה שמתחשק לנו, בלי שזה ידרוש מאיתנו מחוייבות כלשהי. מה כבר ביקשנו?

אלא שכל הטוב הזה, מחירי הכלום והסוף, לא יגיע באמת רק מקיצוץ ברווחים של בעלי החברות וקלגסי הממון. בסופו של דבר נצטרך להתפכח ולבחון למי זה כדאי ומי משלם את המחיר (או, מתי נשלם את המחיר).

במקביל, התקשורת ושוק ההון לא שינו ממנהגן, והן ממשיכות לצפות גם מהחברות האלו שמביאות את בשורת הנעליים בשקל או קפה בלירה, לרשום הישגים ולהצליח. במונחים שלהם – הם יצפו מהחברות להציג גידול פנטסטי, רווח גולמי יוצא מן הכלל, או סתם רווחיות  מצוינת, והכי טוב בשתי ספרות.  זו חוכמה! זה סיפור! אלא שתנועת המלקחיים הזו שבצד אחד שלה מחירים נמוכים ובצד השני שלה שאיפה מתמדת לרווחיות גבוהה ודיבידנדים כיד המלך, דורסת את כל מה שביניהם ואחראית למחיקת ענפים שלמים ומיליוני מקומות עבודה. המגמה הזו היא שאחראית לקידוש הגלובאליזציה ולייתור אין ספור ידיים עובדות במדינות המערב. התהליך הזה שהרחיב את האי שיוויון, שמחץ את כבודם של מקצועות רבים, מעלה שאלות לגבי המסר שהוא טומן בחובו  לדור הבא, כמו גם בתקפות שלו לטווח ארוך.

אחד הנכסים הכי חשובים שיש למדינה היא היכולת לספק פרנסה לאזרחיה  ולייצר תעסוקה מקומית. לפני שיבעים שנה נקראו תושבי ציון לסלול כבישים ולעבד פרדסים. עבודה לא משהו, אבל  כולם יכלו לעשות אותה, והאוירה היתה טובה, קטפו תפוזים עם החבר’ה.

אז תארו לכם שהממשלה היתה רואה בעיניה הקטנות משהו שמתחיל בע’. עבודה! תארו לכם שהיו מסבסדים הקמת מפעלי ייצור קטנים, למשל מתפרות  מקומיות, שיעסיקו נשים בעיקר, שתקבלנה שכר מופקע ביחס לשכר המקובל. עבודה מועדפת שתמומן בחלקה מכספי המיסים שלנו (במקום שנממן הלוואות לרכישת נכסים קורסים בלאס ווגאס). מחירי הייצור המסובסדים יאפשרו אספקת מוצרים במחירים זולים, שישמרו את רמת הצריכה, שתצדיק השקעה בפיתוח, בטכנולוגיה מתקדמת, בתשתיות.תנאי הקבלה לג’וב החלומי הזה יהיו מחוייבות לאורך זמן, אחריות, יושר וחריצות. מי שתעמוד בקריטריונים –  עתידה מובטח, היא תיכנס לקבוצת המחוברות ותהנה מבטחון כלכלי. תארו לכם שיקימו מפעלים לוקאליים כאלו בטמרה, בבני ברק, בעוטף עזה.

היכולת להעסיק מאסות של עובדים, לייצר עבודות יזומות שמצריכות זמן הכשרה קצר ומתאימות לרבים היתה יכולה להיות תרופת הפלא. היכולת לרומם ולהפיל במחי פרנסה טובה היתה יכולה להיות אבקת הסמים שתפזר המדינה על כל נתמכיה, מובטליה, ואפילו אויביה. הסיכוי למצוא עבודה טובה, שמייצרת הכנסה מכבדת, היא המגנט שיוצר גלי הגירה המוניים, שמזיז עמים, שמשנה תרבויות ומרומם מדינות. עבודה טובה היא כלי הנשק הכי אפקטיבי שיכול להמציא האדם המודרני. והיא נשק מסוכן מאוד. לכן צריך לתת אותו בידיהן של ענת וחיה וסמירה ואנג’לה. לא בידיים של אלון, חסן, איסמעיל או בנט.

ואם ענת וחיה וסמירה ירוויחו כראוי, אולי המחיה תהיה להן קצת פחות יקרה והן תוכלנה לשלם יותר על הנעליים והקפה, ויהיה להן פחות זמן לצרוך או למחות על היוקר.