יוסי קצב עשה דרך מלאת תובנות מבת-ים לניו-יורק וחזרה. עכשיו הוא מיישם אותן בעזרת אסטרטגיה מתוחכמת ומוביל את המותג שלו ‘סקטץ’ להצלחה מתוכננת היטב. שירה ברויאר בראיון עם מעצב בגדי הגברים המבטיח.
שירה ברויאר

צילום: דולב תדהר, עיצוב פנים: אורון מילשטיין

אפתח בוידוי. אני מעריצה את יוסי קצב. את היכולת שלו להיות ממוקד ומדויק. מאורגן ומהודק. זה מאפשר לו מרווח לנשימה, זמן ליצירה, התבוננות והעמקה. אמנם לדבריו, הוא לא ישן בלילות בגלל עול ההתחייבות שנטל על עצמו אבל בפגישה בדירתו הממוקמת בבניין חדש בלב שכונה בורגנית בראשון לציון, ניכרת בו נינוחות מרגיעה. פס ים כחול מנצנץ מהחלון ושקט הם שני הדברים שקצב זקוק להם ושניהם נוכחים בביתו, מבצרו. יש בו מיעוט פריטים ואף אחד מהם אינו מקרי. כולם, יצירות עיצוב ביתיות מינימליסטיות בשחור לבן או בגוון עץ טבעי, נבחרו על ידו בתשומת לב.

קצב בביתו. צילום: שירה ברויאר

“תמיד מסודר כאן”, הוא מעיד על החלל, “וכך גם בסטודיו שלנו, יש לנו 3 מחשבים וזה הכל, בלי ערמות של בדים, גזרות ושאר הבלגן”. הסטודיו הנמצא במרחק 5 דקות מביתו הוא חלק מהמארג המופתי שבו קצב מתנהל. בתוך 3 שנים הוא הצליח לעשות את מה שאף אחד לא הצליח לעשות לפניו. לייצר בגדים מעוצבים ברמה גבוהה ולמכור אותם במחירים סבירים. יש לו 3 חנויות של המותג המשובח שהקים לפני כ 3 שנים, סדר יום שמתחיל ב 7 בבוקר ומסתיים ב 8 בערב, ביקורים קבועים בחנותו במתחם התחנה בתל אביב בימי שישי וחצי יום חופש קבוע בכל יום ראשון. בעוד הקולגות שלו מתלבטים מה יעצבו לחורף הקרוב, קולקצית הקיץ הבא שלו כבר נמצאת בתהליכי ייצור במפעלים בחו”ל.
קצב גדל בבת ים במשפחה חסרת אמצעים. למזלו, הסביבה הקרובה לו הבחינה בכישרונו הייחודי ועודדה אותו ללמוד ציור מגיל צעיר. “לא היה לנו כסף. לימדו אותנו להשיג הכל בחריצות ובמאמץ” הוא מספר.

איור מתקופת שנקר

“תמיד למדתי ציור ואמנות, בחוגים ובתיכון בויצ”ו צרפת כך שאחרי הצבא הלכתי באופן טבעי ללמוד עיצוב בשנקר. במשך ארבע שנותיי שם, נלחמתי וזכיתי במלגות שמימנו את הלימודים. ידעתי שאין לי ברירה אחרת” הוא אומר. בחופשים, נהג כהרגלו לעבוד. “החל מהשנה הראשונה כסטודנט בשנקר עבדתי כמעצב חלונות בקסטרו. אחרי שזכיתי בפרס “הגר אלמביק” כסטודנט מצטיין, אבי קסטרו, התלהב מהעבודה שלי ולקח אותי לעצב בקו בגדי הנשים”. ב 1998 סיים קצב את לימודיו בהצטיינות והמשיך בקסטרו תוך שהוא מקדם את רעיון פתיחת קו בגדי גברים בחברה. “לזכותו של גבי רוטר המנכ’ל יאמר שהוא הקשיב לי” מספר קצב. בשנת 2000 נפתח “קסטרו מן” בניצוחו של קצב. “ההצלחה הייתה מטורפת, הם פשוט לא האמינו למה שקורה, תוך חודש נגמרה סחורה שהייתה אמורה להספיק לחצי שנה” הוא נזכר. ארבע שנים עיצב קצב לקסטרו מן עד שהגיעה לידיו הזמנה שאי אפשר לסרב לה. לעבור לניו יורק ולעצב את קו בגדי הגברים של דונה קארן למותג dkny.
במבט לאחור ותוך בחינת התנהלותו הנוכחית, אין ספק שבניו יורק השלים קצב פרק לימודי חשוב מאין כמוהו. “מבחינת העיצוב היה לי הרבה מה לתרום לאמריקאים אבל מבחינת ניהול מחלקה או ניהול מותג? הבנתי שאני לא יודע כלום. בניו יורק למדתי הכל על תכנון קולקציה, לוח זמנים, ארגון סחורה ועבודה מול קניינים. כל מה שהאמריקאים מצטיינים בו, תכנון מראש. מצד שני, חשוב לי לשמור על גמישות ופתיחות כי יש מצבים בהם צריך להגיב מהר לשינויים ובכך האמריקאים מאד שמרנים.”

“בניו יורק למדתי הכל על תכנון קולקציה”.

אחרי שנתיים בדונה קארן חזר קצב לארץ. “היה מאד מעניין אבל לא אהבתי לגור בניו יורק, חסר לי הים ורציתי לחזור”. הוא נסע לטיול בן חצי שנה באוסטרליה וחזר לעבוד כמעצב ראשי בפוקס. “אני אוהב לשנות וזה אכן היה שונה מאד מכל מה שעשיתי קודם. בכל מקום למדתי משהו אחר” הוא מסכם את תקופת פוקס. ב 2009 החליט קצב לפתוח את “סקטץ”’. “בניתי קונספט, בדקתי מה קיים בשוק, ראיתי שיש בגדי רשתות זולים ומותגים יקרים כמו דיזל וריפליי שמחירהם יקרים בארץ הרבה יותר משבח’ול והחלטתי לעצב בגדי גברים איכותיים וקלאסיים אבל עם טוויסט. שלא יפלו לשיממון הצפוי ושרמת המחירים תהיה שפויה” הוא אומר. קצב לקח את כל הידע והקשרים שצבר בעבודתו בחברות השונות והצליח לדלג מעל החומות, המגבילות כל כך את המעצבים הישראליים. הוא עשה זאת בזכות הקשרים המצוינים ששמר עם כל בעלי המפעלים שהכיר בעבודתו בדונה קארן. “אין בארץ בדים ותפירה איכותית אז את כל הייצור החלטתי לעשות בחו”ל. בעלי המפעלים שמכירים אותי מתקופת דונה קארן סומכים עלי ומאפשרים לי לייצר אצלם בכמויות קטנות בינתיים כי הם מאמינים בי” הוא מסביר את האסטרטגיה המתוחכמת שלו.

איך מתנהל תהליך העבודה שלך?

“לקראת כל הכנת קולקציה אני נוסע ללונדון להשראה. אני אוהב את לונדון. היא העיר הראשונה שנסעתי אליה מחוץ לארץ ועשיתי בה את הסטאז’ ב”מרקס אנד ספנסר” במסגרת הלימודים. עם הזמן, למדתי לזקק את ההשראה שלי במהירות. אני תמיד בוחר אמן אחד שהוא הבסיס לקולקציה. זו בעצם ההחלטה הכי קשה בכל התהליך. אני משקיע בספרים, עושה מחקר וגם מקשיב לתחושות הבטן שלי.

הוקני כהשראה לקולקציית הקיץ

האמן שבהשראתו עיצבתי את הקיץ הנוכחי למשל הוא דוד הוקני. אחרי שאני בוחר אמן, אני בונה לוח השראה על פי צבעים, מצייר את כל הקולקציה בשבועיים ומתחיל את הדיאלוג בשלט רחוק עם כל הספקים השונים. מבקש דוגמאות של בדים, שולח מפרטים טכניים, מקבל דגמים גולמיים ושולח שוב עד לשלב בו מגיע הדגם מתוקן ומוכן לייצור. לחו”ל אני נוסע תמיד רק פעם אחת בעונה, לסגור את עניין התשלום”.

מה עיצב את מי שאתה היום ?

“היה רגע מאד משמעותי שבו נפל לי האסימון. זה קרה כשעבדתי בדונה קארן בעונה השלישית, הצגתי את הקולקציה לנשיא החברה ולקניינים. הגענו לדגם מסוים והנשיא אמר כך: “זה דגם מעולה. זה בסט-סלר אבל אנחנו לא נייצר אותו כי הוא לא dkny” …מאותו רגע, הבנתי כמה לכל חברה חשוב שיהיה ה’די.אן.איי’ שלה, השפה שלה. זה מאד עזר לי לבנות את הקונספט של סקטץ’.”

מה מרגיע אותך?

“בסוף היום להגיע הביתה, לשקט שלי, לראות תוכניות מטומטמות בטלביזיה להרפיית המוח.”

מה מחזק אותך ?

“החריצות שלי. מה שלימדו אותי בבית”.