בעיקרון אני מחבבת את גוגל. כבר בימיו הראשונים, בשנת 1998, כשחבר מהאקדמיה הכיר לי את מנוע החיפוש הזה, התפעלתי עד מאוד מהעובדה שמתקתקים שאלה,  וגוגל יודע לענות תשובה רלוונטית. קסם. לילדים שלי זה נראה מובן מאליו. אבל פעם, ילדים, בתחילת ימי האינטרנט, לא היה כל קשר בין מה שרצית לדעת והעזת לשאול, לבין התשובות שהופיעו על המסך. זרם התודעה האינטרנטי של אלטה ויסטה או נטסקייפ היה מנותק לחלוטין מהלך המחשבה הנורמטיבי של האשה הצעירה שהייתי, או בכלל של נשים, או צעירים, או מישהו.

והנה הפציע גוגל אל העולם, צעיר וחדשני ומתקדם, וכולם התמכרו אליו. ללא הבדל דת גזע או מין.

ב-1997, שנה קודם לכן, פרצה הגלובליזציה שהבטיחה להאיר את חיינו בשלל מוצרים זולים. המוצרים היו כולם מתחום התעשייה המסורתית, זו שהתברכה בעבודת כפיים מרובה של כוח אדם פשוט. מאחר שאף אחד לא באמת קם בבוקר וחלם להיות פועל ייצור או תופרת, אובדן מקומות העבודה הללו לא גרם לשברון לב עמוק. הצעירים, כמו גם הפוליטיקאים, הוקסמו מחזון העולם החדש לפיו קוטפי התפוזים ואורגי הכותנה יוחלפו בשורות שורות של מהנדסות תותחיות ומתכנתים שלוחי בלורית.

לקראת 2015 ניתן לומר בדאגה, שהחזון הוגשם במלואו. מעטי המהנדסות והמתכנתים צמחו והתעשרו, הקימו חברות בינלאומיות, הנפיקו, נמכרו והפכו מחדשנים ומגניבים למצליחים מדושנים, שנעזרים בצי של עורכי דין ורואי חשבון כדי לשמור על העושר שלהם לעצמם. הודים וסינים הם אורגי הכותנה, עובדי האדמה, והם גם נותני השירותים, מפתחי הקוד הבא ובעלי זירת המסחר הגדולה בעולם. בעוד אנחנו מתמכרים למחירי הכלום ולתוכנות חינמיות, פתחו מיקרוסופט וביל, פייסבוק ומרק, חברות בנות במקומות עלומים, שיאפשרו להם לשלם מס מינימום למדינה שהם מתפרנסים מאזרחיה, ולהשאיר מקסימום רווח לעצמם. נראה שמדינות המערב נפלו קורבן להוגי החזון הגלובלי. מי שידע למכור את החזון של מידע בקצות האצבעות ומחשב לכל פועל, ידע גם לתכנן את תשלום המס שלו יוצא מן הכלל. או כפי שהסביר יפה וורן באפט: חברות ההייטק הענקיות ושאר עשירים, משלמים הרבה פחות מסים מהמזכירה שלהם או מבעל הבוטיק המקומי.

וכל זה כמובן מעורר פיהוק קוקלטיבי ואפס בהתעניינות הציבור. ואפשר היה להמשיך להשתעמם ולהתפעם מכמה מקסימה הטכנולוגיה שאוטוטו מאפשרת לכל ילד לצבור מידע ולרכוש השכלה בחינם במחי לחיצת מקש, אלמלא העירה אותי לחיצת המקשים החודשית שלי על כפתור התשלומים לגוגל, ופייסבוק ומיילצ’ימפ. התשלומים של קו.קו מטיילים בעולם ומלמדים שיעור בגיאוגרפיה של המסים. מפרסמים בארץ, משלמים לאמריקאים ומקבלים חשבוניות מאירלנד, איי קיימן או מקומות רחוקים אחרים. כן, כולנו יגעים בארץ ישרואל, וביל ומרק וג’ק, שנהנים מהפירות, ממש לא ממהרים להתחלק איתנו. נהפוך הוא, הם מעסיקים צי של עורכי דין ורואי חשבון שיסייעו בידם לפתוח חברות במקומות שונים ברחבי הגלובוס, שיקנו וימכרו ויעבירו עסקאות דרך חברות בת אחרות, רק כדי לצמצם את תשלום המסים שלהם לכלום. והכול במסגרת החוק.

תכנוני המס האלה נעשים לא בגלל שבעלי המניות חוסכים לפרנסתם, או לעתיד עובדיהם, הם עושים את זה כי הם יכולים. כי להתחמק מתשלומים ולצבור עודפים בחשבונות עלומים נהפך לספורט פופולארי. ממילא הם האחוז האחד שצומח ומתעשר ומתרחק מתשעים ותשעה אחוז מאזרחי העולם האחרים. המנטרה של מיקסום הרווח היא החוק העליון ותודו שזה נראה מטופש לשלם מסים אם אפשר לא לשלם. רק צריך למצוא את הפירצה בחוק שתאפשר את זה.

כשג’ק מא, הבעלים של עלי באבא הסינית, שגייסה המון כסף של אמריקאים וישראלים ואנגלים בהנפקה הכי גדולה אי פעם בבורסה בניו יורק, דיווח בשמחה שהחברה מכרה תשעה מיליארד דולר ביום אחד, הוא שכח להסביר שהקניות אולי הגיעו משוש ברמת גן וריקי מחדרה, אבל יפרנסו את צ’אן סו לין הסוחר מסין ובעיקר את ג’ק מא. הוא הראה לנו שמי שלא הצטער על סגירת מפעלי ייצור ברוכי כפיים לפני עשרים שנה, איבד גם את הסיכוי להפוך לסוחר גדול. איזו סיבה יש להביא חולצות מסין ולמכור אותן בישראל, אם כל אחת יכולה לקנות בעצמה ישירות מהיצרן הסיני?

העולם הפך זירה פתוחה של חברות ענק בודדות, שמתפרנסות מההמונים, אבל נמנעות בכל דרך להתחלק איתם ברווחים ולתרום לקופת המדינות בהן הן פועלות. איכשהו, עושה רושם שהסידור הזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. להמונים האלו שמפרנסים אותן אבל מתפרנסים פחות ופחות, ייגמר הכסף מתישהו – לא? או שבונים על זה שהם יתרגלו לחיות  עם פחות חינוך, פחות כבישים ופחות בריאות? ואם הם יתרגלו, עדיין יתחשק להם להתלבש יפה בשביל לא לצאת לעבודה או למסעדה?

איפה כנס העתידנים כשצריך אותו?