יום האשה הבינלאומי הוא אירוע שנוי במחלוקת שמעלה שאלות, מעורר ויכוחים ומחלק עמים למחנות של בעד ונגד. האם עצם קיומו של יום כזה תורם למעמדן של הנשים ולשיוויון, או שמא דווקא מדגיש את העובדה שעדיין אנו זקוקות ליום מיוחד שידבר בזכותנו וזכויותינו.

אצלי היום הזה עבר כמה גלגולים, עד שהשבוע הייתה לי הארה בעקבות ערב אחד.

ביום שני אירחנו בקו.קו פאנל מנהיגות נשים ביוזמתה של ד”ר מיכל חמו לוטם. את מיכל הכרתי כשהגיעה לסלון תרבותי אחר שלנו, כעבור שבועיים הגיעה שוב להתעניין בפרטים של המודל הכלכלי שלנו, כעבור שבועיים נוספים הגיעה שוב עם נציג של קרן השקעות שמחפשת מיזמים חברתיים, ושבוע לאחר מכן הציעה לארגן את הערב הזה. למה לא? המקום הרי עומד לרשות הקהילה. הסכמתי. והופתעתי פעמיים. פעם ראשונה כי התברר שמדובר באושיה רבת פעלים ויוזמות – מהקמת ארגון “בטרם” ועד הוועדה המייעצת למועצה הלאומית לכלכלה, מרושתת היטב, והכי מרענן – מדברת ועושה.

ראשית אודה שלא היו לי ציפיות. פאנלים כאלו ברובם מתחילים במנהיגות אך מהר מאוד נופלים לשיח איך משלבים אימהות, קריירה, ילדים וזוגיות. והאוזניים עייפו כי הרי התשובה ברורה: פשוט משלבים!  כל עוד יש פועלות בשכר דחוק שעושות את זה מחוסר ברירה, נתכבדנה כולנו, בעלות זכות הבחירה ונעשה כמותן. ארבע נשים השתתפו בפאנל, וכל אחת סיפרה סיפור אחד. והתוצאה הייתה מפגן של ישירות ועוצמה בגובה העיניים. לפעמים קורים ניסים.

איה עזריאלנט התכשיטנית סיפרה על הדרך המאתגרת להקמת מותג בינלאומי שהיה להצלחה גדולה, על הנפילה הגדולה, המשבר הכלכלי של 2008 שהוביל למשבר עסקי, על היכולת לצמוח שוב ולהקים עסק מצליח חדש בארץ, והכל הודות לכישרון גדול ושתי ידיים טובות שלא שכחו איך עובדים קשה.

האלופה אורנה ברביבאי סיפרה על דרכה לצמרת צה”ל שדווקא גובתה מבית, וזכתה לעידוד מצד המערכת הצבאית, ותמיכה מהמפקד – הרמטכ”ל. היא תיארה בצורה מרתקת איך בחרה לטפל בבעיה אחת ספציפית – הפער העצום בין המוטיבציה הגבוהה לגיוס בעדה האתיופית לעומת הנשירה הגבוהה ושיעורי הכליאה של אותם חיילים בהמשך. טיפול שהחל בניתוח עמוק ובוחן של הנתונים והסתיים בטיסה של משלחת מפוארת של חמישים קציני צה”ל אתיופיים לאתיופיה. עם לחלוחית בעיניים עמדנו והצדענו לה בלב.

ד”ר רחל אדטו, רופאה, עורכת דין, בעבר חברת כנסת מטעם קדימה, סגנית נשיא בית החולים הדסה ושערי צדק, הייתה האשה הראשונה שהתעקשה להתמחות במיילדות וגינקולוגיה בבית החולים הדסה והפכה לרופאה בתחום. מסתבר שהטיעון של מנהל מחלקת הנשים בהדסה היה שנשים לא מעוניינות ברופאה אלא מעדיפות רופא. והכי עצוב זה, שאכן כך היה. טוב שהשתנינו, טוב שד”ר אדטו התעקשה, זה היה סיפור מאלף על ההיסטוריה הקרובה של  הפוליטיקה של הרפואה ועל הנחישות של אשה אחת לשנות.

סיגל אדר, מנכ”ל אגודת הידידים של אוניברסיטת תל אביב, הייתה צעירת הדוברות. את התזה שלה עשתה בנושא הדיאלוג של נשים וכוח. לדבריה מרבים לדבר על עוצמה בהקשר של נשים, אך זו בעיקרה פנימית, בעוד כוח הוא חיצוני. נשים מתקשות לשים עצמן בחזית ולחשוב על עצמן לפני שהן חושבות על האחר, אך לעתים אין ברירה. לתפקיד הנוכחי הגיעה בעקבות תפקידה כמנהלת היחידה למעורבות חברתית באוניברסיטה, במסגרתו למדה שנושא בוער וצודק הוא חשוב, אך להבין את מערכי הכוח בפוליטיקה ולדעת לרתום למטרותייך את הכוחות הרלוונטיים, יסייע לצדק הזה לבלוט. היא סיפרה על אירוע מסוים אחד בכנות, יושרה ותבונה, שעמדו בקנה אחד עם הניסיון רב השנים של עמיתותיה לפאנל.

בעקבות הפאנל נשאלו שאלות ובעיקר תמהו הנוכחות הרבות אם יום האשה נחוץ, אם יש צורך באפליה מתקנת, ואם עצם קיומו של היום לא מקבע את מצבנו הלא שיוויוני. ולפתע באה לי ההארה. שיוויון בין המינים הוא כל כך נחוץ, שמבחינתי, סליחה על הפאשיזם, כל האמצעים כשרים. שיעשו חמישה ימי האשה בשנה, שיעשו אפליה מתקנת, שיקבעו מכסות של דירקטוריות בחברות ציבוריות – הכל הולך. גם אם אנחנו צריכים לזייף את זה עד שנעשה את זה באמת (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב). כי בַסוף בַסוף, כשנגיע לישורת השיוויונית, מספר הנשים המוכשרות בצמרת יהיה כמספר המוכשרים, ומספר המפלצות הכוחניות יהיה כמספר השוביניסטים המרושעים. אנחנו רק צריכות להתרגל לראות אותנו ביחס ובתנאים שווים לגברים. כשיהיו רבות מאיתנו בצמרת, נוכל לדקדק ולבחור באיכות. בינתיים אין מנוס מלגדל כוח כלכלי גדול, משמעותי ומשפיע. כי הכוח הכלכלי משפיע על הפוליטיקה, החברה, התעסוקה והפילנתרופיה. בואו ניצור כוח כזה, ונדבר הרבה, ונעשה הרבה, בסוף עוד נאמין בעצמנו, וזה יקרה.

ואז – נוכל להכתיב סטנדרטים של מנהיגות נשית, של יושר ושיוויון וחמלה.