העובדה שרובנו התחלנו את הקריירה שלנו כשכירים שצריכים להישמר מהבוס, מקבעת אצלנו עמדה של מגננה. ילדותנו הממושמעת תחת כנפי המורים וההורים תרמה אף היא לחיזוק שריר המגננה, אבל הי, בינתיים כבר גדלנו והפכנו לבוס של עצמנו!

רובנו מתחילים את חיי הפרנסה שלנו כשכירים. הביייביסיטר כעבודה ראשונה, מלצרות כמקצוע תומך השכלה, ובהמשך – עבודה שעם קצת מזל תהפוך לקריירה. להיות שכיר זה אומר שיש מי שאומר לנו מה לעשות, מבקר את עבודתנו, בא בדרישות ובסוף מחליט מה יהיה שכרנו. מערך הכוחות ברור: אנחנו נרצה לקבל כמה שיותר ולעשות כמה שפחות, הבוס, או הארגון ירצו אותו דבר: לקבל מאיתנו כמה שיותר ולתת כמה שפחות. טריויאלי ווטסון יקירי.

את עמדת המגננה הזאת קיבלנו עוד מאימהות אימהותינו, איתה צמחנו ובגרנו להיות בני זוג, עובדים, ולאורה פיתחנו גם את התנהגותינו הצרכנית. בוחנים בחשדנות מוצרים, מקשיבים בספקנות לסוכן הביטוח ומחכים לסוף העונה כדי לשלם הכי מעט ולקבל בתמורה הכי הרבה. אבל כשעוברים לצד השני של השולחן, כשהופכים משכיר לעצמאי, מילד להורה, מקונה למוכר, מצרכן ליצרן, כשהופכים להיות ארגון, מתרחב שדה הראיה. אין אל מי להתלונן, אין מול מי להתגונן. פתאום זה רק אנחנו מול עצמנו. הסיבות, הנתונים, העובדות, המציאות כפי שהיא, באה ישר לפנים. פתאום אנחנו המבוגר האחראי. אנחנו הבוס.

עמדת המגננה האינסטינקטיבית, מפריעה לנו לבחון כיצד אנחנו יכולים להגן על עצמנו כקבוצה. פרופסור עופר פיינרמן מהפקולטה לפיזיקה של מכון ויצמן הוא חוקר נמלים. כשהתראיין לכתבתו של איתי ורד בחדשות ערוץ אחד, הסביר שהמיוחד בקהילת הנמלים הוא שהפרט בה טיפש אבל הקבוצה מאוד חכמה. אצל בני אדם זה הפוך.

לקו.קו. יש כבר אלפי אוהדים וקונים אבל עדיין מעט שותפים. הרוב יגידו מצוין! כל חברת אופנה צריכה הרבה קונים. שותפים זה בלבול מוח, המון אנשים שצריך להתחשב בדעתם והכי גרוע, עוד כיסים לחלוק אתם את הרווחים. זה נכון. אבל רק אם מסתכלים לטווח הקצר ובוחרים בעמדת המגננה האישית. אם בוחרים בעמדת הבוס, העצמאי, המוכר, היצרן, זה נראה לגמרי אחרת. קונים הם מבקרים לרגע. שותפים חשים מחוייבות.

ביום שני הצטרפה לקו.קו. שותפה מספר 235. בעודי ממלאת את תעודת השותפות היא אמרה: “איזה כיף, זו הפעם הראשונה שאני משקיעה כסף בעסק כלשהו, זאת הרגשה של אחריות”. נראה שמעשה התשלום, ההחלטה ‘לשים כסף’, עושה הבדל. מעורבות אישית ואחריות אישית הן משאב חיוני עבורנו בשלב הגרעיני של החברה.

מוטב לנו לקיים חברה משתפת, מכלילה, שבה נביט במציאות ובעתיד הנשקף ממנה מעמדת הבוס, המבוגר האחראי, בעיניים שרואות הכל, את הקונה והמוכר והיצרן. בארגון כזה הפרט יהיה קצת פחות עשיר, כי הרווחים יתחלקו בין יותר אנשים, אבל הקהילה תהיה הרבה יותר בריאה.