המחאה החברתית גוועת. זאת אומרת, היא עוד חיה ותוססת מעל דפי הדה מרקר, אצלנו בלב ובזכרונות נוסטלגיים על הכיף שהיה בקמפינג ברוטשילד. אבל למעט כמה סיסמאות ושני חברי כנסת, באמת שלא נשאר ממנה כלום. מסתבר שלמחות ולתחזק מחאה הן שתי פעולות שונות זו מזו לחלוטין. קצת דומה למבצע ולמלחמת התשה. קל יותר לגייס את האנרגיות, כוח הסיבולת, הנחישות ורוח הלחימה לפרק זמן קצר. להחזיק בעקביות ברוח הקרב, בכוונה לשנות את המציאות הבלתי נסבלת, תוך כדי חזרה לשגרה  ולחיי היומיום במציאות שאותה רוצים לשנות, זה כבר מסובך. היעדר פתרון זבנג וגמרנו, בעיקר מעייף ומרפה ידיים, כי קשה למוחים להציג הישגים.

כדי לייצר תמונת ניצחון צריך סיפור הצלחה מוכח, גדול ומשמעותי שיראה קבל עם ועדה, שנחישות והתמדה מובילים לתוצאות. עגל המחאה אליו נושאים עיניים המוחים והפוליטיקאים כאחד, נוצק כנראה בדמותו של משה כחלון, שהביא את מהפכת הסלולר. הצלחה גדולה שככל שחולף הזמן כך רבות הפרשנויות ורבים המנתחים. אין כמו חוכמה בדיעבד. ומאחר שאותו מבצע נחוש חסר תקדים הוביל לתמונת הניצחון חסרת הפשרות בדמות מחיר נמוך, כולם רוצים כזה. המחיר הפך חזות הכל.

וכך, בחיפוש אחרי הדבר הגדול הבא, היעד החדש שסומן, ובצדק, הוא ענף הפיננסים. אחרי עשרות שנים בהן חשבנו שעבודה היא אמצעי לפרנסה ועושר, בוקר אחד התעוררנו והבנו שעבודה מביאה בעיקר תעסוקה, אבל כסף עושים מכסף. והכי הרבה כסף עושים משימוש בכסף של אחרים. זה גם הרבה פחות מסוכן, להשתמש בכסף של אחרים. כל תשובה ודנקנר יכולים להגיד לכם את זה. אלא שפיננסים זה שם מסובך לנושא הרבה יותר מסובך שכמו כתב יד של רופאים, מקפידים לשמור אותו בלתי מובן לציבור. ככה בשביל הדיסטנס. שלא כל אחד פה פתאום יבין במימון, השקעות, דו”חות פנסיה. ולכן כדי לתקוף בהצלחה, צריך היה לאתר את עקב אכילס של הענף. הנקודה האחת החשופה שאם היא תיפגע, יתמוטט המבנה כולו.

הנקודה הזו סומנה כדמי הניהול. סעיף דמי הניהול הוא מספר פשוט, שמופיע במקום קבוע ודי בולט בכל דו”ח שמקבלים אחת לרבעון ולכן קל מאוד לעקוב אחריו. ואת זה כל אחד יכול ללמוד. ולכן לא מעט פוליטיקאים נדבקו אל כסא דמי הניהול ולא מפסיקים לדקלם אותו, מתוך תקוה שכשיום אחד הם יוזלו משמעותית, תמונת הנצחון תדבק בהם.

דמי הניהול צריכים לרדת, בוודאי, אבל משנה המשחק האמיתי יהיה שחקן אחד (זאת אומרת בית השקעות או כל גורם אחר שמנהל את הכסף שלנו), שיאמץ את חוקי עולם האופנה כדי לכבוש את השוק. אפשר לעשות את זה בקלות באמצעות שלושה גורמים:

1. דמי ניהול – להוריד את המחיר למינימום. כולל מוצרים במחיר הפסד. לכולם. טי שירט ב-59.90 זה לא רק לוועד העובדים של חברת חשמל. זה המחיר לכולן.
2. תשואה – צריך בעיקר שתהיה סבירה, הרי ממילא בממוצע לאורך זמן כולם עושים אותו דבר ומשתמשים באותם מקורות מידע שמספקים את אותם כלים. מעטות באמת אוהבות לכתת רגליים, לשרוף זמן יקר ולחפש מקומות חדשים. הרוב ישמחו לחזור למקום הכי קרוב שיספק להן מענה מתאים בתמורה ראויה.
3. מישהו להאמין לו –  כזאת שאומרת יפה כשיפה, שמש כשקיץ, ויקר כשיקר. שקיפות, כנות, פשטות – זה אולי לא נשמע שיווקי, אבל זה מוכר מצוין. ואם אין כאלו בין אנשי ההשקעות אז אמצו את היתרון העיקרי של חנויות הענק – השרות העצמי. את רואה, את מחליטה.

כן, החברה שתחליט להפוך לזארה של הכסף תצטרך לשנות את חוקי המשחק. להיכנס בדמי הניהול, לפשט את המוצרים לוותר על כמה אנשים ולראות את שורת הרווח מתכווצת. היא לא תוכל להמשיך להעסיק את טייקוני השכר, כי אף לקוחה שפויה, בהינתן לה הברירה, לא תוכל לשאת את הריח שנודף מעובד ציבור שחצה את הקווים והפך לגוזל ציבור. החברה שתיקח את השוק תצטרך להעסיק בכירים בשכר הוגן, שאפשר יהיה לפרסם אותו לציבור בלי להצטדק. זה דורש מנהלים מסוג אחר, אבל אם נמצאה אחת אירה פרידמן לבנק הקואופרטיבי, תימצא גם המנהלת שתשאף לנצחון גדול ושינוי על פני רווח אישי. בהתחלה זה יכאב, אחר כך יהפוך לנורמה, ורבים יגיעו במרוצה. ומכיוון שברור שזה רק ענין של זמן עד שחונטת הפיננסים תשתנה לחלוטין, כדאי שזה יקרה ביוזמת החברה האמיצה הראשונה. לפחות היא תוכל לסחוף אליה את ההמונים וליהנות מהפירות, במקום שאיזה ח”כ מקרי ינכס את ההישג הזה לעצמו.