לפני מספר שבועות התפרסמה ב”כלכליסט” הכתבה על לוקאל מוטורס, החברה שמייצרת את המכונית הראשונה שעוצבה באמצעות חוכמת המונים.

התעלפתי, ברור.

כך גם כמה מידידותי הטובות ביותר, כי רבות שלחו לי לינקים או שמרו עותק מהמוסף. נדמה שמה שמרתק את כולם הוא התוצר הסופי. המכונית, שיש לקוות נוסעת, מעוצבת באופן מעט מגושם אך מדליק יש לאמר, והסיפור שעומד אחרי יצירתה, עיצוב בעזרת קהילה רחבה מתעניינת ותורמת.

העיצוב המשותף הוא כמובן רעיון ש CO.CO. המיזם שלנו, דוגל בו ואנחנו משקיעות הרבה מאמצים בקידומו. לאחרונה פנינו לראשי מגמות האופנה בשלל המוסדות שמכשירים שלל מעצבים חדשים, להציע לתלמידים להתנסות בפלטפורמה הזו שתאפשר להם לייצר דגמים ללא סיכון והשקעה. תזכורת קצרה: כל מי שרוצה יכולה לשלוח לנו עיצובים (דגמים מצויירים). הדגמים עולים להצבעה באתר CO.CO. ובפייסבוק. בהתאם לתגובות, ליחס המספרי בין אוהבות ומדלגות ושיקולים של הצוות המקצועי בראשות המעצבת דליה קפוזה, אנחנו מחליטים איזה דגם נכנס לייצור. הדגם נמכר על שם המציעה (אם היא רוצה) וכמובן היא מקבלת דגם במתנה. לא, זה לא כוכב נולד, אין טעם לגייס את כל המשפחה מרמת אביב להצביע 50 פעם מכל מחשב או סמארטפון בסביבה. אנחנו בוחנים בהצבעה פארמטרים מסויימים, על מנת להבין מהם המוצרים שיש סיכוי סביר שנוכל לייצר ולמכור מהם את המינימום האפשרי. אנחנו לא רוצות לייצר 1000 שמלות בעלות של 50 ש”ח, ולמכור כל אחת ב 500 ש”ח או 3 במאה – מה שיוצא. אנחנו מעדיפות לייצר 50 שמלות בעלות של 100 ש”ח ולמכור אותן ב 400 ש”ח כל אחת. כשנגיע לבטחון מלא, נוכל למכור גם בפחות. זה לגמרי כלכלי. המכשול העיקרי שאנחנו מתמודדים איתו (בינתיים הכל בסדר) הוא כמובן אמצעי ייצור מקומיים. ולכן נפלה לי הלסת למקרא החזון של לוקאל מוטורס והמייסד שלה ג’יי רוג’רס.

מיקרו מפעלים

מרכזי הרכבה קטנים שיוקמו באזורים שונים במדינות שונות ויאפשרו לקהילה המקומית להשתמש בחומרים שמתאימים למקום, ולהשתתף בבניית המכונית שלהם.

מיקרו תעשייה, המהפכה התעשייתית השלישית קרא לזה כריס הנדרסון, הרבה שמות ודיבורים נשמעים לאחרונה, אך אלו מתייחסים בעיקר לתאוצת הפיתוח של מדפסות התלת מימד. אנחנו צפויים להדפיס לנו קומקום חשמלי כאוות נפשנו, כוס קפה, כסא ואפילו נעליים. אבל הנחת העבודה שלי היא שיעברו הרבה שנים עד שנשים תדפסנה לעצמן שמלות ובגדים מפוליאסטר. באופן מסחרי, לא כגימיק. אבל בכל אותן שנים הן תמשכנה כנראה לצרוך פריטי אופנה במיליארדים. כי אופנה זה מזמן לא נישה. זה ההארד קור. תעשייה אדירה שמינפה מדינות, רוממה עשירים, תוך כדי שהיא מסממת את צרכניה בחולצות ב-59.90.

מיקרו מפעלים הם חזון מופלא, נגיש וניתן ליישום באופן מיידי. הוא הפתרון להחזיר עבודה ליושנה ולאפשר להרבה מאוד אנשים להתפרנס. כי אין עבודה. תסתכלו על אירופה או על ספרד (שחוק, אבל מתבקש). אבל זה לא יוכל לקרות בלי הממשלה. אין קסמים, זה ידרוש השקעה, סיבסוד, רגולציה – על מנת שלא ינוצל לרעה על ידי רשתות הענק שחיסלו את התעשייה המקומית ועברו לייבוא. אבל זה חזון בר קיימא. לעולם המערבי וליושביו כאחד.

אם חוק הטקסטיל הבטחוני היה חזון עיוועים שמקבע כלכלה ארכאית – סבסוד של ייצור המוני של מוצר נחות, הרי שמיקרו מפעלים הם חזון פורץ דרך לייצור מותאם אישית.

ועכשיו נפתלי בנט, תחשוב מחדש אם צריך לשמור את נגב טקסטיל. אבל תחשוב אחרת, חדשני, כמו ג’יי רוג’רס, ניק שיי וכריס הנדרסון. לא כמו עופר עיני וירוחם משל.

חדש בחנותלחנות

?Are you on the list

קבלי 25 ₪ הנחה

ומשלוח חינם

למימוש ברכישתך הראשונה!

לאחר קבלת כתובת הדוא”ל שלך נשלח לך את הקופון. ההטבה למשתמשות חדשות ולא כוללת פריטי הזדמנות אחרונה (ב50₪). הקופון נשלח מיידית אך לעיתים מופיע בתיבת המייל לאחר כמה דק’. המידע שלך ישאר חסוי ולא נשתף אותו עם צד שלישי.

דילוג לתוכן