אתמול זה קרה! בו זמנית הגענו ל 300 שותפות וגיוס של מיליון שקלים. זה נשמע כמעט גס. אבל כן, הזוגיות המופלאה שלנו עם השותפות, היא שאפשרה את הקמת המיזם. בואו נחגוג את השמחה הזו במילון מקוצר של מושגים שכיכבו במגזין שלנו עד כה.

מיליון שקל הם בדיוק אמצע הדרך להשלמת הגיוס, לפי התוכנית המקורית. מדובר בכסף של ממש, בלי לקחת בחשבון את התרומה של כל האנשים הנפלאים שעזרו לנו ועדיין עוזרים לנו בלי הפסקה. אם אפשר היה לתמחר את העזרה הזו, היינו יכולות להשלים את הגיוס מזמן. אם היה צריך להחזיר אותה בשווי כסף, היתה מתרוקנת לנו הקופה וצריך היה לסגור את co.co. מזמן. אז להלן תקציר שיזכיר לנו למה אנחנו כאן, ולמה חשוב שנמשיך לעשות בגדים יפים, איכותיים ובמחירים קלים לעיכול. אתן מוזמנות ללבוש את הקו.קו. שלכן ולצלול למילון המקוצר: בואו נחגוג את השמחה הזו במילון מקוצר של מושגים שכיכבו במגזין שלנו עד כה:

כסף יקר – זה מה שאומרים לנו על מימון ההמונות שלנו – שהרי כל שותפה מקבלת בחזרה את כל הכסף שהשקיעה, ועוד עשרה אחוז (והכל בבגדים ממש שווים). מי שחושב שזה כסף יקר, כמובן טועה. חשבונאית אולי נכון , עסקית – הפוך גוטה, הפוך. ההשקעה היא שיוצרת את החיבור למקום, את התשוקה להצליח יחד. אם צריך לבחור בין אשראי בבנק, אפילו בריבית ריצפה (לא שמישהו ייתן לנו) לבין השותפות – אין שאלה.

ריבית ריצפה – ריבית מאוד מאוד נמוכה שהבנקים נותנים למי שלוקח מהם הלוואות כל כך גדולות, בשביל לממש פנטזיות מגלומניות כל כך מיותרות, שבסוף הוא לא יכול להחזיר. עסקים קטנים הם מצ’פרים בריבית רצח והנחה של חמישה שקלים על עמלות.

מיזם רווח – מה זה?? שואלים רבים. ובכן מדובר ביצור משונה, תופעה יוצאת דופן: סטרטאפ שהכוונה שלו להרוויח כסף. שוס לא? כאילו, לא למטרות אקזיט, לא כדי להימכר לגוגל ולא כדי שהיזמים ימצאו ג’וב נפלא בחברה גדולה אחרת.

מיזם חברתי – אז מה חברתי בזה? שואלים כולם. כי הרי הרעיון לא מטפל בזונות נכים או נרקומנים, המיזם איננו מעסיק מוגבלים ואינו פועל למען ילדים וחינוך. CO.CO. היא פשוט ארגון שמתכוון להיות ממש גדול, ולהרוויח הרבה כסף, ולחלק את הרווחים בין 300 שותפות, או 3000 שותפות או 300000 שותפות שיצטרפו לקהילה בבוא העת. בזמנים בהם הארגונים הגדולים הופכים רק יותר גדולים והעשירים מתעשרים יותר וכל היתר מתכווצים, נמוגים או מחפשים עבודה כבר בגיל ארבעים, מיזם רווח שיתופי היא מטרה חברתית מדרגה
ראשונה.

שכר מינימום – זו המצאה מיושנת שפעם חשבו שתבטיח תעסוקה הוגנת ופרנסה בכבוד. אבל הי, אנשי העסקים בארץ (ובמערב כולו), ממולחים, יצירתיים ומצויינים בחשבון. והם גילו, שאם משלמים לעובדים שכר מינימום נגיד בישראל, זה עולה הרבה כסף. לעומת זאת אם לא משלמים לישראלים בכלל, אלא לסינים בסין אז זה הרבה יותר זול. כי בסין או בפקיסטן לאף אחד לא באמת אכפת משכר הוגן לעובדים. אז בישראל יש שכר מינימום, אבל אין עבודה. כי אף אחד לא רוצה לעבוד בעבודות בשכר מינימום.

עבודה קבועה – פעם אדם שהחל לעבוד במקצוע יכול היה לצמוח עם הארגון, לקיים איתו יחסים ארוכים, לפתח קריירה, או להתמיד בעבודה קבועה ששכר הגון בצידה. אלא שבעשרים השנים האחרונות השכר ברוב המקומות עומד במקום. העלויות השונות דווקא לא. לכן, לרוב האנשים יש כמה עבודות (לא קבועות), ואת כולן הם מבצעים באופן חלקי ובתסכול גדול. בעסקים הקטנים זה נובע בגלל שהם לא יכולים להרשות לעצמם לשלם לעובדים כראוי במשרה מלאה, ובעסקים הגדולים זה קורה כי הם יכולים להרשות לעצמם לא לשלם לעובדים שכר הגון על משרה מלאה.

מעמד הביניים – בעבר כל אלו שלא היו עניים מדי ולא עשירים גדולים אבל חיו ברווחה יחסית השתייכו לקבוצה המכובדת הזו. הבורגנות במיטבה. ישבו בבתי קפה מדי פעם, נסעו לחו”ל כל שנתיים שלוש, וחסכו לפנסיה, ללימודים של הילד ולדירה הראשונה. היום הם הבורגנות הבועטת, זו ששמרה על הגינונים אבל איבדה את המעמד. הם יושבים בבתי קפה, המשרד החלופי, דרך קבע. נוסעים פעמיים בשנה לחו”ל – בדיל מעולה שמצאו באפליקציה, לא חוסכים בכלל, לומדים במכללות ומשלמים שכר לימוד מטורף רק כדי לגלות בסוף שאין עבודה במקצוע.

כסף פנוי – בעבר, זה היה הכסף שנשאר מהמשכורת אחרי התשלומים הקבועים, המשכנתא, והוראות הקבע לחסכון. עם הכסף הפנוי אפשר היה לצאת למסעדות, לנסוע לחו”ל ולקנות בגדים. בשנים האחרונות הכסף הפנוי זה הכסף שאין לנו. זה שאנחנו לוקחים בהלוואה מהבנק בתור אשראי, משלמים עליו ריבית, שמקטינה עוד יותר את מה שממילא אין לנו והוא לא שלנו, ומקשה עלינו לייצר את מה שנחוץ כל כך בכל משק בית שרוצה להתקדם – כסף פנוי.

צמיחה – בעבר נהוג היה לצאת לכרמים, לעבוד ברפת, להפעיל מכונות במפעל ולייצר גידולים ומוצרים שנמכרו ברווח. זה היה הבסיס לצמיחה הכלכלית במדינה. היום אנחנו מייצרים מעט מאוד ומוכרים הרבה יותר. הצמיחה אם כן נוצרת בעקבות זה שאנחנו קונים. ואם אנחנו לא מרוויחים יותר כי המשכורות בתרדמת אבל אנחנו קונים יותר, אז אנחנו רוצים לקנות במחירים הרבה יותר זולים. בשביל זה צריך להוריד את איכות המוצרים וצריך לשלם הרבה פחות למי שמייצר אותם. אז צמיחה שנשענת על צריכה בלבד, זה כנראה לא פטנט משהו. לפחות עבור הרוב.

סטייל – בסופו של דבר, גם אם השכר נמוך , הדירה מתרחקת בשנות שכר במהירות האור, ועבודה קבועה היא הדבר הזמני ביותר – מה שנשאר זה להעביר את הימים האפלים האלו בסטייל. לזקוף ראש, להתלבש היטב, למשוח שפתון, ולחכות ליום שבו קלגסי השכר-על-חשבונכם, כל האייל לפידות למיניהם, האלדד פרשרים, הפואדים ושאר שודדי הקופות שמעוררים קבס, יסתובבו בציבור בושים וחפויי ראש. כי הבושה עוד תחזור לאופנה, ולא רחוק היום שבו לגזור קופון על חשבון הציבור יהיה ממש לא בסטייל. בינתיים, רק פראמין אחד ביום נגד בחילה, אורך רוח וקצת סבלנות.

תודה גדולה לכולכן, שותפות, לקוחות, אוהדות וגם לשמונת הגברים שהם שותפות של כבוד!
זוהי רק ההתחלה!