האם עמותה לטיפול בנכים צריכה מודל עסקי? האם העסקת אוכלוסיות מוחלשות היא מדד שהופך את הארגון לעסק חברתי ומשפר את סיכוייו להצליח? ולמה יזמי דור המילניום הם הפתרון?

כנס מידות שהתקיים בחודש שעבר עוסק באפקטיביות הניהול של עמותות וארגונים ללא מטרות רווח ובוחן דרכים חדשות, אלטרנטיביות, למימון הפעילות של המגזר השלישי.
בישראל רשומות כ 35,000 עמותות וכל שנה נרשמות כ 1500 חדשות. כל עמותה קמה במטרה לטפל בבעיה חברתית ספציפית שבעולם אוטופי, היתה צריכה להיות מטופלת על ידי המדינה.  לכל עמותה יש מטה, ועובדים והוצאות בסיסיות שנוגסים נתח ניכר מהמימון שהעמותה מצליחה לגייס ממקורות ציבוריים או פילנתרופיים. הקפיטליזם המכוער שהתפתח משנות ה 80 צמצם את המימון הציבורי, אי השיוויון המתרחב חתך בכמות הפילנתרופים שיש ביכולתם לתרום, ומשבר 2008 קיצץ באופן משמעותי את ההון הפילנטרופי שעוד נותר בידיהם.
וכך, נולד הצורך למצוא מקורות מימון חדשים. פנימיים, באחריותן של העמותות עצמן. בכל הקשור להתנהלות העמותות, הגישה הרווחת בעולם, מצפה מהן להפנות את עיקר המשאבים לטיפול בבעיות האמיתיות לשמן קמו ולצמצם בהוצאות התפעול הכלליות. אבל יכולת הצמצום מוגבלת, שהרי בכל זאת צריך לשכור משרד, להעסיק עובדים ולנהל את המתנדבים הרבים.
הפתרון המקובל בשנים האחרונות הוא חזון עסקי שיש בו שורת רווח כפולה. מרכז שרות טלפוני שמעסיק מוגבלים. מסעדה שמעסיקה נוער בסיכון או מתפרה שמעסיקה נשים שיצאו ממעגל הזנות. כל אלו יוזמות מבורכות, ואם הן תצלחנה לשרוד באופן כלכלי ולהרוויח כסף זה נפלא.
אלא שהאחריות הניהולית והזהירות הבסיסית מחייבת להניח שהפוטנציאל העסקי של עסק כזה, דומה במקרה הטוב לכל עסק קטן אחר שקם. היציאה מזנות אינה ערובה לטעם משובח וחושים אופנתיים מחודדים, והנכות אינה מבטיחה כישורי מכירה ושירות טובים יותר. 

עסק שכזה, גם כשהוא קם, יש ממנו ציפייה שישתמש בכספי התרומה בזהירות, על מנת שישרוד ויתקיים מעצמו, ללא תמיכה נוספת.

האם יש פתרון אחר או שזוהי נאיביות שסופה ידוע מראש?
ההשקעות בעסקים חברתיים נעות בסכומים קטנים. לרוב קטנים מדי מכדי להקים עסק על הרגליים ולאפשר לו לצמוח בשנים הראשונות. וכמו כל עסק רגיל, גם לעסק חברתי יש בתחילת הדרך קודם כל הוצאות. ובהמשך הרבה מאוד הוצאות, ורק לאחר מכן הוא מייצר הכנסות.
אם העסק החברתי העוסק נגיד בחלוקת מנות מזון, זכה במכרז ממשלתי ומובטח לו זרם הכנסות ידוע מראש, קל יותר להתאזן ולהרוויח. אם העסק הינוקא עוסק במסעדנות והוא צריך לצבור מוניטין ולקוחות, עלות ייצור ההכנסות תעלה מאוד, שכן הן יתאחרו להגיע. ואם כך, סביר להניח שסיכויי ההצלחה של עסק חברתי מסוג זה שווים ואולי נמוכים מסיכוייו של עסק יזמי רגיל, שאינו מגדר את עצמו במטרות חברתיות או כח אדם ייעודי. אולי הפתרון הוא להשקיע את הכסף הפילנטרופי והציבורי בעסקים נורמטיביים לחלוטין, סטארטפים טכנולוגים מן השורה כמו חברת פיננסים חדשנית או יוזמת ביטוח חדשה, ולהתנות את ההשקעה בהתחייבות לסט ערכים חברתי מצומצם: פעילות קהילתית, הקצאת רווחים לתרומה, הגבלת שכר, גיוון תעסוקתי וכמובן – שקיפות. רבים הסיכויים שהיזמים של דור המילניום, אותם צעירים אנרכיסטיים ממעמד הביניים שיצאו לרחובות, שמשוועים להשקעה בסטרטאפ שלהם, ולדירה בתל אביב, יסכימו לתנאים בשמחה. בסך הכל מדובר בסטרטאפ אחד. מי שירצה להתחזר, יוכל לעשות את זה במיזם השני שלו, אחרי האקזיט, אחרי שהפך לפילנתרופ צעיר ותרם 10% מדמי המכירה לנוער בסיכון ואחרי שהוכיח לעולם שאפשר לקיים עסק קפיטליסטי מתוקן מצליח.