שירה ברויאר פגשה לראשונה את מעצבת הלאנז’רי המנוסה נועה מונדשיין ושמעה ממנה סיפור עצוב עם סוף שמח.

נועה מונדשיין. סוגרת מעגל. צילום: שירה ברויאר.

הפנים של נועה מונדשיין ממש זורחים כשהיא שולפת מתוך קופסאות שקופות ורודות וצהובות, חזיות בכל גודל וצבע אפשרי. מולה על הקיר, תלויות בחן ביריות תחרה באדום-יין ואפרסק, ורוד חיוור וסגול. אנחנו נפגשות לראשונה בחנות בונבוניירה שלה ׳נועה׳ הממוקמת בשדרות ירושלים המפויחות ביפו. הכרנו כבר ב 1995 אך מעולם לא התראנו או שוחחנו. היא סיימה אז ללמוד בשנקר והציגה קולקציית גמר יפהפיה של לאנז׳רי (הלבשה תחתונה) זרועת אבנים קטנות מנצנצות בשם ׳בוטיצ׳לי׳ שזכתה ממני לשבחים ב״הארץ״ בימי כעיתונאית. עד היום זכור לי המראה הענוג שניבט מהבמה. מחוכים ושמלות רומנטיות במראה מעודן ובצבעוניות הרנסנס שהצליח לא לגלוש לקיטש.

מימין: נועה מונדשיין והדוגמנית שירלי גליק בסיום תצוגת שנקר 1995. משמאל: מתוך קולקצית ״בוטיצ׳לי״.

מאז, עלה שמה של מונדשיין בהקשר להצלחות בוגרי שנקר בתעשיית האופנה הבינלאומית. היא היתה גאוות מוריה כבת המחזור הראשון שבו נסעו סטודנטים משנה ב׳ לסטאז׳ בחו״ל. בעקבות הסטאז’ היא הפכה למעצבת חזיות מבוקשת בחברות מובילות. עכשיו היא במקום אחר, ״התחנה הכי טובה שלי בחיים עד כה״ לדבריה. היא מתגוררת במרחק פסיעות מהחנות, עם בעלה הויטרנר ושני ילדיהם. מטפחת את החנות, את המשפחה ואת המראה הנערי-טבעי המקסים שלה (בעזרת הרבה יוגה ושחייה) שמהווה ניגוד גמור אבל עם הרבה שיק, לעולם התחרות והביריות האולטרה נשיות שעליו היא חולשת. ניגוד שמתקיים גם בסיפור חייה הלכאורה תקין עד שהיא נחשפת באומץ וכנות.

החנות שלך מקסימה אבל מסביב מאובק ומוזנח. למה בחרת במיקום הזה?

״ פה זו חנות הממתקים שלי, אני כל כך נהנית פה. זו סגירת מעגל. נולדתי ביפו, לאבא שלי היתה קונדיטוריה פה ממש בפינה והחנות הזאת שהיתה גלנטריה של פעם, בדיוק התפנתה כשחגגתי יום הולדת 40 והייתי בהריון שני. זה היה לפני 3 וחצי שנים ומאד התאים לי המיקום, ליד הבית. זה מיקום מוזר לחתך של אוכלוסיית המעצבים שממנה אני באה כי רובם ממוקמים בשוק הפישפשים. אני העדפתי מקום שמתאים לכל הגילאים ולכל המגזרים.״

איך את מיישמת את זה?

“החנות קטנה אבל המבחר שלי ענק. הקמתי את החנות בשלב שכבר הייתי מנהלת עיצוב של ״ונוס ויקטוריה״, חברה מובילה להלבשה תחתונה ביוון. חייתי 20 שנה במטוסים, היו לי קשרים בכל העולם, הייתי כבר אמא לילד וחשבתי….מה הלאה? הרגיש לי נכון, לפתוח חנות לחזיות שתתן פיתרון לכל אישה. בחנות אני מחזיקה כל מידה אפשרית של חזייה ביקום מ 65a – 120n . באות לכאן נשים מכל הארץ ומכל מגזר”.

את מייצרת גם דגמים משלך או רק מייבאת ?

״התחלתי לייבא מאנגליה ומארה״ב בגלל שאני לא יכולה לייצר בעצמי כמויות קטנות ובמפעלים הגדולים מייצרים רק בכמויות ענק. מארה״ב אני מייבאת חזיות לנשים מאד גדולות ומאנגליה אני מייבאת חזיות בהיקפים קטנים עם קאפ גדול כי הם מומחים בתחום. עיצובים שלי יש במידות קטנות מהקולקצייה שעיצבתי ל״ונוס ויקטוריה״ ביוון.

לאנז’רי בעיצוב נועה מונדשיין ל‘ונוס ויקטוריה’.

מה הקטע שלך עם ההלבשה התחתונה?

זו אהבת חיי. מהרגע שהתחלתי ללמוד בשנקר, כל דבר שעשיתי, נראה כמו הלבשה תחתונה. יש בזה את מה שאני אוהבת. תחרה, רקמה, משהו נשי, עדין. זה הייעוד שלי. סבתה שלי רקמה רקמות יד ויש לי זכרונות ילדות של שמלות עם קומות מתחרה רקומה. תמיד רקמתי, סרגתי וקישטתי. בצבא התעסקתי בבגדי עור וכך רכשתי התמחות טכנית ברמה גבוהה. בתחום עיצוב החזיות זה הכרחי כי מדובר בפריט שההנדסה האורגונומית שלו מהותית.
חוץ מזה, חשוב לי לשבור את הסטיגמה שחזיות צריכות להיות בשחור לבן וצבע גוף. ברור שכל אשה צריכה גם כאלה אבל התפקיד שלי הוא לתת לכל אישה להרגיש טוב ולא משנה מאיפה היא באה ומה גודלה. כשהיא ארוזה היטב היא בטוחה. כשהיא פותחת את מגירת הלבנים שלה בבוקר ויש לה שם חזיות יפות בכל מיני צבעים, היא מרגישה סקסית וכל מצב הרוח שלה משתפר“.

דגמים בכל צבע וגודל אפשרי

איך התפתחה הקריירה שלך ?

“כשלמדתי בשנה השנייה בשנקר, לאה פרץ נכנסה לנהל את המחלקה ונשלחתי לסטאז’ ב”מרקס אנד ספנסר”. פעם ראשונה בחו”ל. כשסיימתי את הלימודים, פיטר וולף, אחד היזמים בחברה, זיהה כנראה את הפוטנציאל שלי והזמין אותי לבוא לעבוד אתו במחלקת הלבשת הלילה. זו היתה חוייה נפלאה, למדתי המון אבל אחרי שנה רציתי לחזור לישראל. לשמחתי, הוא החליט להשקיע בי ולהקים איתי חברה בשם “נועה מונדשיין בע”מ” שבה הוא גם היה שותף. החברה סיפקה שירותי ייעוץ, עיצוב ופיתוח בתחום ההלבשה התחתונה לחברות גדולות שרצו לייצר במזרח. החלטתי לא לפחד, לזהות הזדמנויות. הקמתי אתו מפעל בסרי לנקה, פיתחנו קשרי עבודה וטסתי בלי הפסקה. חלפו כמעט 20 שנה. בינתיים התחתנתי, פיטר נפטר והמשכתי לפעול בשיתוף עם הבן שלו. הקמנו מותג הלבשה תחתונה ביוון בשם “ונוס ויקטוריה” שעיצבתי לו דגמים. אחרי 4 שנים נולד בני הבכור וכשהתחילו מחשבות על ילד נוסף, חשבתי שהגיע הזמן לפתוח חנות ולהפסיק לטוס…הייתי מעורבת בהקמת רשת “women only “ בארץ וכשחלטתי לפתוח חנות משלי כבר היה לי קונספט מגובש, קשרים טובים עם כל חברות ההלבשה התחתונה וידע עסקי שלמדתי מפיטר. מרמת תמחור החוט ועד למוצר המוגמר אחרי תשלום המיסים.”

אינטימיות עם הלקוחות.

מה חשוב לך היום בעבודה שלך?

“חשוב לי לתת שירות טוב לכל אשה וחשוב לי לשמור על האינטימיות עם הלקוחות. בגלל נסיוני בחברות מאד גדולות, ראיתי מה קורה כשרמת המסחור עולה ואתה גם רמת ההתרחקות מהלקוח. אני נמצאת כל יום לפחות ארבע שעות בחנות. בנוסף חשובה לי המעורבות בקהילה פה ביפו. אני פעילה בעמותת “נשים קוראות ללדת”, הקמתי משחקייה בבית הספר ואני חלק מהמקום הזה, שידע עליות ומורדות וטוב לי ונוח לי בו”

את מאד הישגית ופעילה, מה עיצב את מי שאת ?

“יש בי בעירה, יש לי קוצים אבל מה שעיצב אותי זה שהיו לי חיים מאד לא קלים. גדלתי עם אמא סכיזופרנית. הורי התגרשו כשהייתי בת 12 וחייתי אתה עד לסיום הלימודים בשנקר. זה הניע אותי קדימה. הבטחתי לעצמי שאגיע להישגים כדי לצאת מהמקום הזה. היום אמא שלי מזדקנת בשיבה טובה אבל בשנים ההן, לצמוח בתוך בית מוטרף כזה זה היה מאד קשה. קיבלתי השראה מאבא שלי, ניצול שואה שעבר תופת, הגיע לארץ בלי כלום, גידל ילדים למופת ואחרי הגירושין ראיתי איך הוא לקח את עצמו ממקום קשה למקום טוב יותר ולמדתי ממנו לא לפחד משינוי ולא להגיד לא להזדמנויות חדשות”.

מה התוכניות שלך לעתיד?

“כרגע טוב לי עם החנות, התחלתי לייבא גם בגדי ים ואני אפתח את התחום בעונה הבאה כי יש ביקוש עצום לבגדי ים עם חזיות במידות גדולות, כרגע הילדים שלי עוד קטנים, אולי כשהם יגדלו, גם אני ארצה לגדול”.