כדורגל הוא ענין רציני. כמעט כמו אופנה. ואיך הם קשורים זה לזה?

א. שני הענפים הם עתירי עבודה. אחד עבודת כפיים והשני עבודת רגליים. ובשניהם הקריירה קצרת ימים. האחד בגלל הסינים השני בגלל הגיל. אין כדורגלנים סינים?
ב. כמו שיש התכנסות של מועדוני העל כך גם מתעצמים ומתמעטים מותגי הענק הגלובאליים. אלא שבכדורגל הנזק הגדול הוא שהתחרות תהיה צפויה והמשחק יהיה נורא משעמם. אז נסגור טלויזיה או נעבור לקריקט.
ג. התבוננות במדיניות המחירים של המנוי השנתי של באיירן מינכן למשל, נותן משנה תוקף למדיניות המחירים שלנו שאומרת שצריך לגבות את המחיר ההוגן הנמוך ביותר האפשרי ולא את המחיר הגבוה ביותר שהצרכן מוכן לשלם.
בתעשיית ההלבשה האופציות יהיו לא להתלבש או לא לצאת מהבית. כל בחירה אחרת תמשיך לפרנס את המונופולים לעתיד. ממעצבים עצמאים ועסקים קטנים תשכחו. ולכן הנזק הסביבתי כלכלי שגורם ענף ההלבשה הוא הרבה יותר גדול.

לחובב המתעניין ולשחקנית הכורסא מכורח, כדורגל מספק הזדמנות להבחין בשינויים החברתיים והכלכליים המתרחשים בגלובוס וכיצד הם משתקפים במשחק הפופולארי בעולם. המשחק הזה היה פעם בעיקר לוקאל פטריוטי. אוהדי הכח וינה עלו לארץ והפכו אוהדים מושבעים של היורשת, הכח רמת גן, (בלי שום הצדקה). חיפאים התחלקו בין הפועל ומכבי, וכל השמאלנים היו הפועל תל אביב. משחקי הליגה הלאומית היו משאת נפש ולכל אחד היתה קבוצה אהובה (בנוסף על הפועל מפלסים שהיתה ללא ספק הגדולה מכולן ורק טעויות חוזרות בשיפוט השאירו אותה קבוע בליגה גימל). ילדי לעומת זאת, הם הרבה יותר גלובאלים. הם מחלקים את זמן המסך בין ברצלונה לריאל מדריד, לבאיירן מינכן, אין להם שום קבוצה מקומית אהובה, ובמקום להדביק את שפיגל ודרור בר נור באלבום הם מנהלים קבוצות על במנג’ר במסירות אין קץ.

אם ניתן להקיש מהמתרחש בביתי ובערוצי הספורט, נראה שהפוקוס הוא על מועדונים מפוארים מחו”ל. זאת אומרת, מאירופה או מספרד. (ומאנגליה). ובכדורגל העולמי כבר מזמן הכסף מדבר. ככל שהמועדון עשיר יותר וחזק יותר כך רבים סיכוייו להעפיל לליגת האלופות והכי חשוב – למנג’ר במחשב. הוא יכול לשכור את המאמנים הכי טובים (או הכי חתיכים), ואת השחקנים הכי שווים, כדי שישחקו בקבוצה ולא פחות חשוב – בשביל שלא ישחקו בקבוצות אחרות. אבל גם בין הקבוצות המצליחות יש טובות יותר וטובות פחות. גם בכדורגל האי שיוויון מתרחב כך שמספר הקבוצות המופלאות פוחת, עד שתכף לא יהיה להם נגד מי לשחק, ובכל זאת יש להבחין ביניהן. למשל באיירן מינכן האלופה הנוכחית וברצלונה האלופה הקודמת הן מהטובות יותר. ואני לא מתכוונת לטיב הכידרור והתקיעה. למה? כי הן מחוייבות לאוהדים שלהן, שהם הלקוחות שלהן, לא פחות מאשר לבעלים שלהן. וזה לא מקרי. כי בשני המועדונים האוהדים הם גם הבעלים. הדוגמא הטובה ביותר היא המנוי השנתי למשחקים. אוהדים, באופן תמוה, אוהבים לראות משחקי כדורגל באצטדיון. האוירה, השאגות, ההזעה המשותפת והשירה האדירה לכבוד אמו של השופט הם חוויה שאוהדים מוכנים לשלם עליה הרבה כסף גם בשביל שורה אחרונה בעמידה מאחורי השער . בקפיטאליזם מקובל היה המועדון מוכר מנויים במחיר הגבוה ביותר האפשרי. מנוי לקבוצת ארסנל האנגלית למשל עולה 1100 יורו בעוד שהמנוי הזול לברצלונה עולה 200 יורו. מנוי לבאיירן מינכן עולה 104 יורו בלבד. לכל העונה. נראה לכם שקטלוני גאה לא היה משלם יותר כדי לראות את מסי משחק באמת (ולא מתבלבל בפוליטיקה באופן אומלל)? או פטריוט גרמני לבאיירן מינכן? אבל לא הכל זה מיקסום רווחים. המאמן של הקבוצה הגרמנית הסביר את המחיר הנמוך בכך שעבור המועדון מדובר במיליונים בודדים שאפשר להרוויח בכמה דקות של משא ומתן על חסות כזו או אחרת. עבור האוהד הבודד תוספת של נאמר 200 יורו היא משמעותית. וכדורגל צריך להישאר המשחק של כולם, ולא רק של עשירים. החשיבה החברתית הזו היא תוצאה של החוק הגרמני שמחייב את מועדוני הכדורגל להיות בבעלות הציבור ברוב של 50% ועוד מניה אחת. הוא פועל לטובת האוהדים ואיזון אינטרסים.

אם הגברים היו מתעניינים רק קצת בתעשיית האופנה כמו שאנחנו טורחות להתעניין בכדורגל אולי הם היו עוצרים את מפלצות הטרנד. אבל האמת? הם כל כך התרגלו להיות בטטות כורסא שהם לא עושים כלום אפילו למען החשוב להם מכל, הכדורגל.

אז בנות, אין ברירה, צריך להפשיל שרוולים, תיקון העולם הוא בידינו.