יוזמות חברתיות פרטיות התומכות בקבוצות חלשות הן עשייה מבורכת, אך כל עוד החברה לא תדאג להקים בעצמה עסקים בעלי מודל חברתי רווחי הכלכלה המערבית תמשיך לדהור אל פי תהום
צפרא פרלמוטר

לפני חודש וחצי הייתי בכנס עסקים חברתיים באוניברסיטת תל אביב. מנחה הכנס בירך את כל המגיעים לכנס בנושא החשוב הזה, והאולם הריק בירך אותו בחזרה (נזכרתי בזה כי קיבלתי אתמול חשבונית על התשלום על דמי הכניסה. כן, זאת אני, האזרחית הבלתי מחוברת שאפילו לכנס איזוטרי נטול משתתפים משלמת כרטיס כניסה)

עסקים חברתיים הם קצת יותר עסקים מעמותות, אבל רק קצת. כשמדברים על עסקים חברתיים מתכוונים לרוב ליוזמה התומכת בקבוצות חלשות שהחברה והמדינה לא ממהרות לאמץ אל חיקן. נכים, אלמנות, נוער בסיכון, נשים נפגעות אלימות, מפגרים או נרקומנים. יש לא מעט יוזמות כאלו ויש גם קרנות שייעודן הוא לתמוך בעסקים כאלו. קרן דואליס וקרן IVN , למשל.

לרוב העסקים האלו הם יוזמה של אדם פרטי מחויב לנושא, ובמימון משולב של המשוגע לענין, הממשלה, הקרן, ועם קצת מזל מצליחים לגרד כמה גרושים מפילנטרופים וגופים נוספים. לאזרח טוב הלב שרוצה לתרום לחברה אם במעשה ואם בכסף, המודל הזה הוא ברור. בוטיק שוקולד שמעסיק מפגרים זה עסק חברתי. חנות שמעסיקה נערות בסיכון, ומוכרת בגדי מעצבים מעונות קודמות שנתרמו, היא עסק חברתי. מסעדה שמעסיקה נוער שוליים, צעצועים שמיוצרים בכפר מפגרים, רקמות שנרקמו על ידי נשים בדואיות, וחברת שרותי מענה טלפוני שמעסיקה נכים – כל אלו הם עסקים חברתיים ולא צריך להסביר למה. הרעיון ברור, היוזמה מבורכת, והלוואי שירבו.

אלא שמודלים כאלו לא יכולים להיות גורם כלכלי משפיע. אין בכוחם לייצר שינוי מהותי שיציע אלטרנטיבה כלכלית בעלת משקל אל מול הכלכלה המערבית הקיימת שמשולה לקטר הדוהר אל פי תהום. עסק חברתי שיש בכוחו לחולל שינוי עמוק הוא כזה שברוב הפרמטרים מתנהג כמו כל ארגון כלכלי שאנחנו מכירים. יש לו מודל עסקי ברור, מוצר תחרותי, הון אנושי, אופק צמיחה ועוד. כל אותם מרכיבים שאוהבים ללמד עליהם באוניברסיטה, ולשורר עליהם שירי הלל בעיקר בדיעבד.
לכן הפרמטר המרכזי שצריך להבדיל את העסק החברתי מעסק קפיטליסטי לכל דבר הוא מגילת העצמאות שלו. הצהרת הכוונות שיושבת בבסיסו. וזו לא יכולה להכתב בדיעבד מן הסיבה הפשוטה שזה בלתי אפשרי ליישום. צריך לסמן מראש את הגבולות ולעגן בהחלטות חברה מחייבות. אם רוצים לחלק אחוז מהרווחים כתרומה לקהילה צריך להחליט על כך עוד לפני שמרוויחים את השקל הראשון. אם רוצים התנהלות שקופה ומבוקרת על ידי אנשי מקצוע בלתי תלויים, צריך לכנס גוף כזה עוד לפני שנולד הדו”ח הרבעוני הראשון. אם רוצים לחייב הגבלת מכפיל השכר בין הנמוך לגבוה בחברה צריך לקבע זאת כנורמה עוד לפני שנכתב התלוש הראשון.

המנכ”ל המודח של JC Penny קמעונאית הבגדים האמריקאית , הרוויח שכר במכפיל פי 1795 מהשכר הממוצע בארגון (אפילו לא מהנמוך!). בחברות המרכיבות את S&P 500 המכפיל הממוצע של גובה שכר מנכ”ל ביחס לעובד הממוצע הוא 204. בשנות החמישים הוא עמד על 20, בשנות השמונים על כ- 40 ובשנות אלפיים על 120. הכיוון ברור לא? עכשיו תתארו לכם ש-JC Penny רוצה לארגן עצמה מחדש באופן כלכלי חברתי צודק יותר. יש סיכוי שהמנכ”ל שלה יסכים להורדת שכר למכפיל המגוחך של 120? בכנסת ניסו להעביר הגבלת שכר של 50, וחוץ מפחחחח לא יצא מזה כלום.

אם מניחים שהיווצרות הרווחים בעולם תמשיך להתנהג פחות או יותר כפי שהיא מתנהגת כיום, ברור למה הפערים האלו מטריפים את הדעת. לא סביר שהציבור יסכים למצב הזה לאורך זמן. ככל ששכבה קטנה של עובדים תרוויח יותר, כך שיכבה גדולה של עובדים תרוויח הרבה פחות. אז אם מניחים שמדובר במשאבים קבועים פחות או יותר שמשתנים בהתאם למצב הכלכלי הגלובאלי, אין ספק שנדרש שינוי דרמאטי. אז אפשר להטיל מיסים, אפשר לצאת שוב לקמפינג ברוטשילד, אפשר להסתער על וול סטריט, אפשר שה 1% שמחזיק 25% מהכסף והנכסים של הציבור יתחלק בהם ברוחב לב, ואפשר להחליט שכל ארגון נסחר שמוצע לציבור ונהנה מכספי הציבור, צריך לפעול על פי תקנון חברתי אתי שמגביל את שכר מנהליו עד מאוד, מתנהל בשקיפות אמיתית ותורם לקהילה. מכיוון שזה לא יקרה, החברה צריכה לדאוג בעצמה להקים עסקים כאלו. קואופרטיבים זה מצוין ולתמוך בעמותות זה חשוב מאוד. אבל כל עוד נמשיך לקנות במכולת ולא נחזור להחליף פרה בארגז עגבניות, צריך לייצר אלטרנטיבה כלכלית למטרות רווח. וזה עסק חברתי בר קיימא.