הייתה לי קורונה, ובהמשך ישיר לזה פיתחתי מערכת יחסים מאוד קרובה לכירבולית שלי. מה לא עשינו יחד?
אכלנו ארוחת בוקר, צהריים וערב, שתינו יין, שיחקנו קלפים, קראנו ספר כדי להיות מתורבתות וסך הכל החיים הזוגיים שלנו היו טובים מאוד (כותבת שורות אלו רווקה באופן מפתיע). אבל אז נגמר הבידוד והייתי צריכה ללכת למשרד. היגון על הפרידה מזוגתי היה קשה מנשוא, ואז הבנתי- זו לא פרידה. כמו שחניה באדום לבן מביאה פקחים, כך הקורונה הביאה את בד הפִּיקֶה למצב צבירה של לבוש- דהינו חולצה ששמה את הכירבולית (אהובתי) בכיס הקטן.

הישיבה בבית הזכירה לכולנו את המשפט האלמותי- את הכי יפה כשנוח לך (וכשלא ישנת יומיים כי אין בתי ספר אבל יש עבודה ותיכננת לפרטי פרטים איך להעלים את קופיקו). ואכן אנו הכי יפות כשאנחנו לבושות בחולצה שמאפשרת לנו לזוז, לנשום ולא לגהץ. וזה בדיוק מה שהפיקה מאפשר לנו, אך לא כך היה תמיד- הבד המדהים הזה הומצא פחות או יותר בשם חוסר הנוחות- גברים אנגליים במאה ה- 18 (הדבר היחידי שפחות נוח מזה הוא נשים אנגליות במאה ה- 18). השיטה המכנית לייצור הבד פותחה באנגליה בהשראת שמיכות שנהגו לארוג בצרפת אך למטרה רחוקה שנות אור מזה- ייצור חולצות גברים לאירועים הרשמיים ביותר- תה עם המלכה, נשף, פגישה עם פקיד שומה וכדומה… 

טכניקת האריגה של הפיקה, שתי וערב צפוף שעשוי מכותנה ועמילן, הקשיחה את הבד ואת הלב, והפכה את הבגד לעמיד, ללא קמטים ועם פחות צורך בגיהוץ (אכן מטרה אצילית). השמיכה שאנו מכירות היום ארוגה גם היא באותה הטכניקה, אם כי פחות צפופה והרבה פחות מעומלנת מחולצות האנגליים הרשמיות- כמו שאלוהים והצרפתיים התכוונו.

אם כמה שאני אוהבת את השמיכה שלי (וזה הרבה), אני לא רוצה ללבוש אותה בקיץ.
איזה מזל שקיים פתרון קסם לבעיה שלי- פיקה סרוג! שיטה המאפשרת לנו לשלוט כמה אוורירי ופתוח יהיה הבד הסופי. השיטה גם מגמישה אותו מבלי להוסיף בדים סינטטים (ותודה לאלוהימה על כך) וכך שומרת על הבד איכותי יותר ואקולוגי יותר.

כבר תקופה ארוכה שהפיקה מרים את ראשו בביישנות, אבל העונה הקרובה הוא שתה מיץ אומץ נעמד על הבמה והתחיל לשיר הנני כאן. וטוב שכך.