אפשר לחפור בנתוני החיפוש של 6 מיליארד משתמשים לצורך חיזוי מגמות ואפשר להפוך את המשתמשים לשותפים ולחלוק איתם את האחריות

הספר הנוכחי המקודד בטאבלטי, שמשכים איתי בכל בוקר, הוא הספר על גוגל שכתבו אריק שמידט וג’ונתן רוזנברג, המנכ”ל לשעבר ומנהל המוצר שהגיעו לחברה על תקן המבוגרים האחראים. ראשית יש להודות – הספר לא משהו. יש בו תובנות וטיפים, ומי שמתעניין בספרות מקצועית רדודה (כמוני) יוכל להפיק ממנו מעט תועלת. הבעיה המרכזית של הספר, היא שנראה כאילו תירגמו אותו באמצעות google translate. בכל אופן, לבחורה שסובלת מהפרעות שינה של סטארטאפיסטים וקשישים גם יחד, אין כמו לקרוא ספרים כאלו בטאבלט כדי להירדם בשנית ולשמור על שנתו השלווה של הישן לצידי. 

אחד הנושאים המרתקים בספר מתאר את חשיבותם של פיתוח המוצרים ותהליך החשיבה הקבוצתי בעבודה על מוצר חדש. אחד המוצרים החדשים האלו עליהם נכתב בעיתון, לאו דווקא בספר, הוא דו”ח לחיזוי מגמות אופנה המתבסס על שישה מיליארד חיפושי משתמשים, שהחברה תספק פעמיים בשנה. מסתבר שאפילו גוגל הענקית שכבר יש לה כמעט הכל, רוצה נתח מעולם האופנה. זה לא פלא. בעולמנו המבוסס על תרבות הצריכה, האופנה היא הכלכלה הרביעית בגודלה ומהווה 80% ממחזורי המכירות בקניונים. עם נתונים כאלו, גם ענקית-בלעדית-מדושנת-ממון מעוניינת לנגוס נתח בתחום, ולהרוויח ממכירת שמלות, או ממידע על השמלות בהן הציבור חושק, ולא רק מסתפקת בפרסום אותן שמלות.

הרעיון המרכזי הוא כנראה לאפשר לחברות האופנה המהירה להתביית על טרנד חדש שזיהתה גוגל ולייצר אותו במהירות. כריית הנתונים האלו בשילוב עם כלים נוספים כמו google image שמאפשר חיפוש לפי תמונה ו-google shopping שמאפשר לקניינית הלמדנית להשוות מחירים, תתמוך בזרם המזומנים שנובע מהכנסות מפרסום, כי אם בהמשך החברות יפרסמו את המוצר הזה בגוגל, ואנשים שחיפשו שמלה אדומה עם כיסים גם יקנו אותה, הרי שיעילות הפרסום תשתפר עוד יותר, מה שיאפשר לשמר ולשפר את זרם המזומנים השוצף אלי גוגל.

שלוש בעיות מרכזיות עומדות במרכז ענף האופנה: מה לייצר, באיזו כמות ובאיזה מחיר. השילוש הקדוש הזה אחראי לעלויות המלאי והבלאי הגבוהות. יותר ממאה מיליארד טון פסולת שנזרקים מדי שנה, זיהום אקולוגי עצום שפוגע בעיקר בפועלות בשקל במדינות עניות שהשכלנו להסתיר מעינינו. אילו יכלו המותגים לחזות במדויק מה לייצר, כמה ובאיזה מחיר, החסכון היה עצום. לכן חיזוי הביקוש הוא החזית האופנתית שבה נלחמים אין ספור סטארטאפים. 

אלא שככל שחיזוי הטרנדים ישתכלל, כך יתייתר קיומם של מרבית המותגים. אם בסופו של יום הפאשיניסטה תוכל לחפש ולמצוא שמלה אדומה עם כיסים, כמו שהיא רוצה, במחיר הכי נמוך, הרי שכל יצרני השמלות האדומות האחרות יכולים לזרוק אותן עוד לפני השימוש. ככל שיגדלו המידע ושקיפות הנתונים כך המוצרים יהיו דומים יותר והמותג כישות אופנתית יאבד משמעות.
כוחה של הקונה כמובן ילך ויגדל ככל שהמבחר ישתווה. וזהו נשק יום הדין שיהיה בידי הצרכניות. הן יוכלו לרומם מותגים שיפעלו כלבבן, לתגמל את הזולים, או ההוגנים, או החברתיים, כל אחת על פי טעמה, וזה מה שיגרום לה לבחור בטי שירט הלבנה של אלמוני ולא בטי שירט הלבנה של פלמוני.
ככל שכוחה של הקונה הבודדה יגדל, כך צריך להעביר אליה חלק מהאחריות. אין עוד מקום לצרכניות שיושבות על הגדר ומחכות לראות איך המותגים הגלאדיאטורים נלחמים על ליבן. אם הן רוצות עתיד שבו שוכנים יחדיו מחירים זולים, סביבה אקולוגית, חמלה על העובדים קשי היום, תרומה לקהילה וצדק חברתי – על הקונות לרדת למגרש ולהשתתף במשחק הכלכלי, שתחילתו סיכון וקבלת החלטות, המשכו במימון מקדים, סופו בחירה וקיצו כמובן בתוצאות. אם ההחלטות היו טובות – כולן תרווחנה, מחירים טובים, מוצרים אהובים, רווחים עבור כולן. אם פחות טובות, יתנו השותפות כתף ומשוב ותעזורנה להשתפר לפעם הבאה. כך אפשר לקיים סחר הוגן בפועל, לא רק במילים.

הפתרון לענף אופנה לפיו נוכל להמשיך לקנות בשמחה ולהתלבש בששון בלי שנצטרך לקחת משכנתא או לגזול את פיתם של רבבות העובדים השקופים שמסתתרים מעבר לים, איננו בחיזוי טרנדים מדויק, אלא בחלוקת האחריות על המשאבים והתוצאות בין הספקיות והצרכניות. שותפות לסיכון וכמובן גם שותפות לרווחים. זו לפחות האסטרטגיה שלנו בCO-.CO