אנו מכריזות בזאת על אוקטובר כעונת הנופש החדשה 

הדלאי למה מצווה “פעם בשנה, לכי לך למקום בו לא היית מעולם”. מולו מתייצב מרסל פרוסט וטוען “המסע האמיתי לגילוי לא מבוסס על חיפושם של נופים חדשים, אלא על התבוננות בעולם בעיניים חדשות”. ואם נוסיף גם את אמירתה של אן שירלי (מתוך הספר “האסופית”) – “אני כל כך שמחה על כך שאני חיה בעולם בו קיימים אוקטוברים” – ונערבב אותם היטב-היטב, תיווצר לנו איזו מסקנה עמומה ששולחת למחשבות על חופשה סתווית. אבל מיד מתעוררים להם הקולות הרציונליים וטוענים “חופשה? עכשיו? מה פתאום? ומה עם העבודה/ילדים/דברים אחרים שצריך לעשות ולא ייעשו מעצמם?”

 “פעם לא נפשנו” מספרת ההיסטוריונית סינדי ארון בספרה “עבודה במשחק: תולדות הנופש בארצות הברית” (Working at Play: The History of Vacation in the United States). מסתבר כי כל הקונספט של “לצאת לחופש” הוא קונספט שהתפתח רק מאמצע המאה ה-19 ברחבי העולם.

כאשר נכנס וויליאם הכובש לאנגליה מצרפת, בשנת 1066, הוא הורה לבתי המשפט לסגור את שעריהם בקיץ, ולסייע לחקלאים הקורסים בבציר הענבים, ככה שכולם יוכלו למעשה ליהנות מיין טוב וקצת אוויר כפרי. כמה מאות שנים לאחר מכן, ראו הסטודנטים כי טוב, והצטרפו אף הם לחגיגת השתיה (את הבציר הם הותירו לאנשי מקצוע מתאימים מהם). בארצות הברית, לעומת זאת, סבלה האומה מוורקהוליזם מתקדם. כולם עבדו ללא הפסקה, עם יום שבתון אחד, כדי לגשת ולמלא את החובה הדתית המועדפת עליהם, שבתורה עודדה עבודה על פני בטלה. בתחילת המאה ה-19, טיפין-טיפין, הרשתה לעצמה האליטה מוכת התחלואים העירוניים לצאת לנופש. המטרה הייתה – התרגעות הגוף בסביבת מרחצאות מפנקת, לצד התחככות חברתית עם כל “היפים והנכונים”. באמצעיתה של המאה ה-19, הטפטוף התגבר, ולצד רופאים שהיו מוכנים להודות שהיציאה מהשגרה, אל עבר הסביבה הכפרית, היא-היא מה שהגוף (אף אחד לא מדבר על נפש) זקוק לו, החלו להשמיע את דעתם החיובית על יציאה לנופש גם אנשי ממשל ואנשי עסקים מובילים, עייפים ורופפי-גהה.

מעמד הביניים, אשר התנזר מקניית משקאות, עבד עד צאת הנשמה, ובהתאם חסך ממון – הפך את קונספט החופשות לנגיש יותר גם בעבורו. או-אז, הכנסיה החלה להתעורר. “רגע-רגע!” הם אמרו לעצמם, “יצא צאן מרעיתנו לנופש, ושם מה יעשו? יעשנו? יישתו לשוכרה, רחמנא ליצלן? הרי את זאת ממש ממש לא נרצה!”. מה עשו? הקימו אתרי נופש בחסות הכנסיה. בסביבה כפרית מבריאת גוף, עם מוקדי תפילה מבריאי-נפש תואמים.

בשנת 1910, נשיא ארה”ב טאפט, קבע כי “כל עובד אמריקאי צריך חודשיים-שלושה חודשי חופשה (בתשלום!) בשנה, כדי להמשיך בעבודתו באנרגטיות וביעילות בשנה הבאה”. הציבור האמריקאי היה שקוע מידי בעבודה מכדי להקשיב לו, אבל גרמניה ושוודיה שמעו גם שמעו, ומיהרו לאמץ בחום. במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, הצטרפו אליהן מרבית ארצות אירופה, אוסטרליה וברזיל. אמריקה עדיין ממשיכה לעבוד במרץ.

 ואצלנו, מה? הרופאים שלנו, טובים וחכמים כשאר הקולגות שלהם ברחבי העולם, שלחו אנשים לבתי הבראה כבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת. הסתדרות העובדים הכללית היא ששלחה עובדים לנופשי רענון שכאלה, כאשר מוסדות הנופש המוסדרים התאפיינו בעיקר באוויר צח, אוכל משמין (הי, זו תקופת-צנע. צריך קצת בשר על העצמות), צפיפות ואפס פעילות. בהעדר בריכה, מגרשי ספורט, ו”אגדודו” ב-08:00 בבוקר, נאלצו הנופשים לבדר את עצמם. האינטראקציות החברתיות הובילו לקיבוץ גלויות לתפארת. 

ברבות הזמן, תקציבם המידלדל של בתי החולים, ומאוחר יותר – הקיבוצים, הוביל לפתיחתם של בתי הבראה גם תחת חסותם. בתי ההבראה הפכו ממוסדות הבראת הפרט ליעדי נופש גם לזוגות ולמשפחות.

ואיך כל זה מתרגם אופנתית? במילה אחת ריזורט. בקצת יותר מילים – קולקציות ה-RESORT הן קולקציות הרואות אור פעם בשנה, ואשר כל תכליתן הוא נופש. הבדים הם כאלה שמחשבה הושקעה בנוחותם ובנוחות אריזתם. אם בעבר, קולקציות ה- RESORT היו נחלתם של בתי אופנה מעטים, הרי שכיום, כל מעצב אופנה בינלאומי המכבד עצמו מוציא “קולקציית נופש” שכזו, והן הפכו מקולקציות שוליים מצומצמות, למשמעותיות ומגוונות הרבה יותר.

 אם היינו סוכנות הנסיעות שלך, היינו אומרות – “סעי! עכשיו! התלמידים לומדים. הסטודנטים מסטנדנטים. מזג האוויר נפלא בכל מקום. עכשיו תורך”. מתוך היכרות עם כל הסיבות המוצדקות יותר או פחות לאי-נסיעה, ומשצברנו הבנת-חופשה עמוקה, התיישבנו לשלב אותה ביום-יום שלנו: 

לא לשכוח דרכון בר-תוקף.