הגרביים של ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו; הורדת הג’קט של הנשיא אובמה, בעודו פוסע לצידו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו; חליפת המכנסיים הלבנה של הילארי קלינטון, במירוץ לנשיאות ארה”ב; והרשימה עוד ארוכה. מכל עבר נראה כאילו הפוליטיקה רותמת את האופנה לשירותה. יעל רוזנולד יניב משקיפה על תעמולת בחירות בכל רחבי הגלובוס.

לפני כחודש, כמו לפני שנה וקצת, עת נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, נשא את נאומו השנתי על מצב האומה, נשטף בית הנבחרים בלבן. כל נציגות המפלגה הדמוקרטית, בחרו ללבוש חליפות לבנות כאמצעי להעברת מסר – “אנחנו כאן כדי להזכיר את זכויות הנשים”. באמצעות בחירה מלבושית זו, הן הביעו סולידריות נשית בעלת שורשים היסטוריים – גם מאבק הסופרג’יסטיות, במאה ה-19, בחר באותו הצבע בדיוק כדי לזעוק את הרצון בזכויות לנשים.

אם נרים את עינינו אל מי שנשא את אותו הנאום – נשיא ארה”ב, לבטח נראה אותו בלבוש שהפך להיות מזוהה איתו קומפלט – חליפה מבד משובח, שיושבת לא ממש היטב על גופו, בשילוב עם עניבה שאיכשהוא לא מסתיימת במקום הנכון, ושרוולים שגורמים לחשוב שיש איזה אח גדול לא מוכר, שמארונו נשלף הפריט.

לא מן הנמנע שתעבור בראש המחשבה “שליט העולם החופשי לא יכול להרשות לעצמו חליפות בהתאמה אישית, או איזה סטייליסט יודע ח”ן?”

אם לצטט את ההיסטוריון, ד”ר גונת’ן מייקל סקוור, “גישה לתקשורת, גופי ממשל או מוסדות ההשכלה הגבוהה – משתנה מאדם לאדם, אבל לכל אחד יש את הגישה לגופו שלו. אופנה, על כן, היא הכלי הפוליטי הזמין ביותר. אפילו ההחלטה שלא יהיה לך אכפת מאופנה – היא הצהרה אופנתית”.

בחירות מלבושיות: מועמדים 2016 | דונלד טראמפ

בחזרה לטראמפ ולהצהרה הפוליטית האופנתית שלו – בבחירות של 2016, בחרה גוורדיית המועמדים הגברים, כמעט במלואה, בשילוב של חולצת צווארון עם סריג או פליס נושא מפתח מרוצ’רץ’. המסר: אנחנו מבינים אתכם כי אנחנו ממש כמוכם. טראמפ בחר אחרת. אותה חליפה משובחת, לא מתאימה במדויק. המסר: כל האחרים נמושות. אני לא חמוד ורך, אני מעמד ביניים – עם חליפה בדיוק כמו שיש לך בארון, אדוני – כועס וסמכותי.

זום-אאוט לרגע. נדמה כי לא מעט מהלכים פוליטיים משני-תודעה, הגיעו עם אאוטפיט תואם. 
במהלך המהפכה הצרפתית, למשל, לבושו של אדם יכול היה להבהיר לאיזה צד של הגיליוטינה הוא שייך. מעילים רקומים בחוטי זהב, למשל – ממש לא מומלצים לחובבי הראשים המחוברים. בתקופה זו, כל החיים והנכונים בחרו בסמל עגול בכחול-לבן-אדום כביטוי אופנתי להיותם חלק מהעם ומרצונותיו הלגיטימיים. בכאוס של הרפובליקה הצרפתית פוסט-המהפכה, אי ענידת הסמל הייתה יכולה להיגמר במעצר במקרה הטוב, או בכמה שנים טובות בכלא, בתרחישים אפשריים אחרים. 

ג’נט רנקין

קפיצת זמן אל המאה ה-20. 
בשנת 1917, זמן קצר לאחר שהביצה הסרוחה האחרונה של מאבק הסופרג’יסטיות יבשה על חליפות אנשי החוק, נבחרה האישה הראשונה לקונגרס האמריקאי – ג’נט רנקין, נציגת המפלגה הרפובליקנית במונטנה. הבחירה, כמצופה מהכרה בעולם משתנה, לא עברה חלק בגרון הפטריארכלי. הובעה דאגה פומבית מתוקשרת, שהנבחרת הטריה תנסה לקרוא תיגר על מגדר, להיכנס לחדרי העישון והדיבור הבלתי-מהוגן המאפיין אותם, להוקיע את תפקידיה המסורתיים, ולהתלבש בדומה לנבחרים-גברים. רנקין, פמיניסטית ופציפיסטית, המשיכה לשמור על סטייל נשי רך (ומתועד היטב), תוך כדי שהיא לוחמת למען זכויות נשים וילדים ונגד מלחמה. בראיונות ובסיקורים התקשורתיים בהם הופיעה, תועדו תמיד גם מלבושיה וגם העובדה שהמשיכה לעסוק במלאכות נשיות כתפירה, תחזוקת הבית ואמנות.

יכול להיות שקריאת התיגר הנשית הזו, הייתה קצת מעודנת מידיי עבור העולם הגברי צפוף-השורות. הקריירה הפוליטית של רנקין הייתה קצרה למדיי, על אף העובדה שנבחרה פעמיים. את מאבקיה למען זכויות נשים ונגד מלחמות באשר הן, עשתה עד סוף חייה בעיקר בשטח. באותה תקופה, בקצה אחר של הגלובוס, מהטמה גנדי מנסה לקדם עצמאות שלטונית בהודו. הוא עושה את זה באמצעות בד – הקאדי. קאדי הוא כינוי לבד הודי מסורתי, מבוסס סיבי כותנה, שנטווה על נול ונארג ביד. גנדי ביקש לקדם שרשרת ייצור עצמית מקומית, מגידול חומרי הגלם ועד אריגת הבד, ככה שכל כפר יוכל לבסס כלכלה עצמאית, ללא תלות ביבוא, ומכאן בשליטה, מאיי הממלכה הגדולה המאוחדת. המהפכה השקטה של הקאדי, נמשכה והתרחבה לכל אורך המחצית הראשונה של המאה ה-20, ומהווה עד לימים אלה – סמל לעצמאות לאומית.

מימין: הפנתרים השחורים | משמאל: ביונסה בהופעה בסופרבול, 2016

שנות השישים של המאה הקודמת היוו נקודת מפנה בשימוש באופנה בשירות הפוליטיקה. 
הצעדה בשדרת המול בוושינגטון, לשמיעת נאומו של מרטין לות’ר קינג ב-1963, החלו את דרכן עם הועדה המתאמת למחאת סטודנטים לא-אלימה (SNCC), שביקשה לקדם זכויות אזרח שוות לאוכלוסיית השחורים באמריקה. בתחילת דרכם, ב-1960, בחרו נשות הארגון ללבוש סגנון שזכה לכינוי “הופעה מכובדת”, כזו שתציג אותן מחוץ לקלישאה האפריקנית-אמריקנית, משל היו בדרכן לכנסיה בכלל. הצעדה של 1963, שמשכה אליה כרבע מיליון בני אדם, כבר זכתה למתיחת פנים סגנונית – באופן כללי, ג’ינס. למתקדמים – אוברול ג’ינס, כמו שהוכרחו ללבוש, כסמל לפרקטיקה ומעמד נחות, אבות-אבותיהם בתקופה היסטורית אפלה יותר של עבדות. 
במקביל, ברחובות ארה”ב, בובי סיל והיואי ניוטון הקימו את תנועת “הפנתרים השחורים“, במקור, כדי להגן על אוכלסיית השחורים מפני אלימות משטרתית. כסמל למאבק, הם בחרו בסגנון לבוש אורבני-מיליטנטי, מלווה בג’קטים שחורים מעור וכובעי ברט, שחורים אף הם. האימפקט היה כה מובהק, עד כי שנים אחר כך, בשנת 2016, ביונסה ביצעה הומאז’ משלה בהופעת הסופרבול, על רקע השיר Formation שמבקש לקדם את אותן המטרות בדיוק.

העניין הוא שנדמה היה כי במהלך המאה ה-20, רק הרחוב עושה שימוש באופנה כדי להביע דעה פוליטית באופן א-מילולי. אבל אז נכנסה הטלוויזיה לתמונה.
מספרים כי אחד מהעימותים הטלוויזיונים הראשונים, בהם עמד מחד ג’ון פיצג’רלד קנדי, שזוף, מלובש היטב ומחויך, ומאידך, ריצ’ארד ניקסון חיוור, מהוה ומזיע, הוא שהכריע את הבחירות באותה שנה.
לצידו של לימים-הנבחר, אשת הנשיא, ג’קלין קנדי, הציבה את הבסיס לסגנון לבוש חדש – מלוכה אמריקאית. כל הופעה שעטתה, נועדה לחזק את מסריו של הנשיא – יש כאן שלטון עדכני, חדשני ופורץ דרך.
ההבנה של מועמדים ופוליטיקאים נבחרים כי מאותו הרגע, הבחירות שיעשו – וורבאליות או כאלה של סגנון אישי – יצולמו מכל זווית וישפיעו על התפיסה של הציבור, הובילה לצמצום מנעד הביטוי המלבושי. חליפות כהות, משולבות בעניבות כחולות או אדומות, הפכו לכמעט-מדים של אלו שמבקשים להנהיג. 

מימין: יושקה פישר, 1982 | קנצלר גרמניה, הלמוט קול, וראש ממשלת ברה”מ, מיכאיל גורבצ’וב, 1990

בגלל זה, הצהרות כמו זו שהצהיר יוזף (יושקה) פישר, בהשבעתו כשר לאיכות הסביבה של מדינת הסן בגרמניה, בשנת 1982, זכו לכזה הדהוד וזעזוע. הפשע: פישר התייצב למעמד המחייב כשהוא לבוש במכנסי ג’ינס ונועל נעלי טניס לבנות. מה הוא בעצם רצה להגיד? שהוא אנטי-ממסד ופרו-סביבה. הציבור, אגב, היה ממש בעד, עד כדי הרחבת המנעד הפוליטי של השר הצעיר. 
המהלך היה כה פורץ דרך עד שכמה שנים מאוחר יותר, בואכה שנות ה-90 של המאה הקודמת, קנצלר גרמניה הלמוט קול, זכה להזמנה לדאצ’ה (מעון הקיץ) של מיכאיל גורבצ’וב, נשיא ברה”מ, בזכותו של קרדיגן רך מראה. כשהם עוטים בגדי קז’ואל במחווה של נינוחות, שלווה ושלום, דנו שני המנהיגים באיחוד מחדש של גרמניה המערבית והמזרחית.

אלכסנדריה אוקסיו-קורטז

בהסתכלות מעמיקה באופנה בת זמננו, נראה כי המסרים חזרו לחליפות: לא עוד סממן גברי, או סממן ל”אישה-שמנסה-להצליח-בעולם גברי”. החליפות הפכו לפריט על-מגדרי, נושא מסרים מעצימים ללובש וללובשת, כשכל דיכפין פוליטי, יכול לצקת את האג’נדה הסמויה-אך-מובהקת שלו. גרבי ה-STAR WARS שביצבצו תחת מכנסי חליפתו של ראש ממשלת קנדה, ג’סטין טרודו; החליפה הלבנה של הילארי קלינטון במרוץ לנשיאות, כסמל לתמיכה בזכויות נשים; כשסינת’יה ניקסון, כוכבת “סקס והעיר הגדולה” התמודדה על משרת מושלת ניו יורק, היא הופיעה לוועידה הדמוקרטית כשהיא לובשת חליפה דו-טורית בשילוב נעלי לואפרס מחודדות ולבנות; הרוקסטאר הפוליטי העולה – אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, הופיעה לדיון על זכויות הקהילה הלהט”בית בחליפה בצבע ורוד פוקסיה ושחור. 

ומה בזירה המקומית? אולי עם כזה ריבוי מערכות בחירות, אף אחת כבר לא זוכרת מה המסרים.
אולי פשוט לא היה להם זמן לשופינג.