כיצד פילסה המלתחה הגברית את מקומה לארוננו

כשג’ניה אוורבוך הגיעה לשנת חייה ה-17, היא ארזה כמה מטלטלין במזוודה ועברה את כל הדרך מתל-אביב לרומא כדי ללמוד אדריכלות. כעבור שנה, עת רוחות ההיסטוריה נשבו בעוז על רקע התחזקותו של הפאשיזם, עברה ג’ניה הצעירה לבלגיה להשלים בה ארבע שנות לימוד אקדמיות, היא לבדה בכיתה שלמה של נערים וגברברים.

שנתיים לאחר סיום לימודיה, עזבה את עבודתה כשכירה במחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית, ופתחה משרד עצמאי משלה, בשותפות עם האדריכל זלמן ברון.

בגיל 25 הגישה את התוכנית הזוכה לתכנון העתידי של כיכר צינה דיזנגוף. אגב, כאשר נשלחה התוכנית הזוכה לבעלי הממון נכתב כי היא הוגשה ע”י משרדו של ברן (משמע, זלמן ברון).

בנה של ג’ניה אוורבוך, עורך הדין דני אלפרין, מספר כי ג’ניה הייתה מקפידה להגיע מידי יום ביומו למבנים אותם תכננה,  ועקבה מקרוב אחרי תהליך הבניה. הוא מספר כי ידעה בדיוק מה היא רוצה, ואיך ייראו תכנוניה בפועל. כאשר היה בכך צורך, הייתה מערבבת בעצמה את המלט כדי שיגיע לדרגת הסמיכות המתאימה, צובעת בעצמה את הקירות עד לקבלת הגוון המדויק לטעמה ומדריכה את העובדים כיצד להקים את הבניינים. ועוד ממשיך ומספר עוה”ד דני אלפרין על אמו, “עיקר הייחוד שלה היה המלחמה המתמדת עם בעלי מקצוע שכולם גברים. לא כל בעל מקצוע היה מוכן לקבל את המרות שלה כאדריכלית מתכננת, היו מתווכחים איתה, אבל היא הייתה אישה מאוד דעתנית והתגברה על זה”.

עד לימינו אנו, ועל אף תרומתה נטולת העוררין לאדריכלות הבאוהאוס התל אביבית, נותרה ג’ניה אוורבוך מעט אנונימית, כאשר רק בשנים האחרונות נעשים מאמצים לשינוי מעמד זה, ולחשיפת פועלה ביתר שאת.

וממבנים ארכיטקטוניים למבנים מולקולריים – מכירה את רוזלינד פרנקלין? לא? על DNA  שמעת? בערך בתקופה בה בנתה ג’ניה אוורבוך את כיכר דיזנגוף שלה, הגיעה רוזלינד פרנקלין הצעירה לקיימברידג’, למרות התנגדותו הנחרצת של אביה לשילוב נשים באקדמיה. לאחר תום מלחמת העולם השניה, החלה רוזלינד הצעירה (בת 25 בערך)  לחקור השתברות של קרני רנטגן ליצירת תמונות של גבישים מוצקים. בשנת 1950 הוזמנה לעבוד עם קרני הרנטגן שלה על תאים חיים בקינגס קולג’ שבלונדון. מהון להון, יחסיה עם שותפה למעבדה, מוריס וילקינס, יכלו להיכלל תחת קטגוריית “It’s Complicated”, והם שהובילו – כנראה – להדלפת מחקרה לחוקרים ממעבדה אחרת. אולי שמעת עליהם, ג’יימס ווטסון ופרנסיס קריק. לבטח תזהי אותם מתצלומם על בימת טקס פרס הנובל בו זכו. בנאום הפרס שלהם לא הוזכר כלל שמה. בספרו של ווטסון, “הסליל הכפול” (1968), כינה אותה ג’יימס “רוזי פרנקלין” ואמר כי “המקום הטוב ביותר בשביל פמיניסטית הוא במעבדה של מישהו אחר”.

המחשבות על היות “אישה בעולם גברי” הובילו אותנו לחשוב קצת על ההיסטוריה של המתלתחה הגברית, ועל אימוץ חלקים ממנה ע”י נשים.

אמנם קיימים כדים מצויירים מהעת העתיקה, המראים אמזונות לבושות מכנסיים וחוגרות אפוד מלא כמעט, אך הייתה זו אמיליה בלומר, פמיניסטית ידועה, שתבעה את זכותה בשנת 1851 ללבוש נוח יותר בדמות מכנסיים מתחת לחצאית קצרה (כחלק ממגמת ה-Rational Dress שביקשה לשים קץ לחצאיות מרובות התחתיות ולמחוכים המסוכנים בריאותית).

בשנת 1933 העלה מגזין הנשים Women Wear Daily את השאלה מעוררת המחלוקת “האם נשים עתידות ללבוש מכנסיים?”. למרות שסקירה של שערי מגזינים גם מתחילת המאה ה-20, מראה כי נשים בהחלט לבשו מכנסיים עד לאותה נקודת זמן, נדמה היה שהפניית אור הזרקורים ל”תופעה” והפיכתה לטרנד בעולם האופנה, התקיימה סביב שנים אלו. יכול להיות ששחקניות כקת’רין הפבורן וגרטה גרבו תרמו לכך, יכול להיות שמלחמת העולם השניה שהפכה את מדינות הברית לנטולות גברים כמעט, שיצרה בקרב מפעלים מיותמים צורך להישען על כוח עבודה נשי לביצוע כל המטלות “הגבריות”, שהפכה  הכלכלה לכלכלת מלחמה נטולת שופינג, ואת הארון הגברי למקור לבוש לגיטימי לאור כל הסעיפים לעיל.

קפיצת זמן קטנה…1966. איב סאן לורן מציג את חליפת הטוקסידו (Le Smoking), ומטביע בתודעה המערבית הקולקטיבית את החליפה הגברית כאחד מסממני הנשיות החדשניים ביותר – נשיות שאינה נשענת על גזרות מצויצות, שמלות שחורות קטנות או מחשופים, אלא על חולצת צווארון, ג’קט ומכנסיים גזורים היטב ותו לא. אייקונות סטייל כקת’רין דנב, לייזה מינלי, לורן בקול וביאנקה ג’אגר ממהרות לאמץ.

בשנת 1975 מצלם הלמוט ניוטון את חליפת הטוקסידו הנ”ל  ל”ווג” הצרפתי, באחד מצילומי האופנה הזכורים ביותר בהיסטוריה.

שנתיים אחר כך – אנני הול וכל ה”לה-די-דה” שלה, בווסט, עניבה ומכנסיים רחבי גזרה.

ועכשיו מה? זה!