כשמסך הזהב מצביע על נשיקת-החצות בערב השנה החדשה כנקודת ההתחלה של כל מערכות היחסים המופלאות, מציבים מולו מיטב המשוררים את המציאות נטולת הפילטרים המייפים. יעל רוזנוולד יניב מכבדת את השנה האזרחית החדשה בסקירת מסורת נשיקת החצות ומה שמגיע אחריה… 

“כאשר אתה מבין שאתה רוצה לבלות את שארית חייך עם מישהו, אתה רוצה שאותה שארית תתחיל להתקיים כמה שיותר בהקדם” צועק הארי ברנס אל עברה של סאלי אולברייט בסרט “כשהארי פגש את סאלי”, בעוד קהל החוגגים הנאספים במסיבת ערב השנה החדשה עובר לספירת ה-10…. 9…. 8… המסורתית. הוא ממשיך את הנאום בלהט, מונה את סיבותיו לאהוב אותה, בעוד סביבם מושקת השנה החדשה במתק המון שפתיים. כמה משפטים חוצבי להבות לאחר מכן, גם הם מצטרפים לעדת המתנשקים.

מאידך, דברה קר וקארי גרנט, או בני דמותם בסרט “רומן בלתי נשכח” (1957), לא הצליחו לממש את הבטחתם זו לזה, ולהיפגש בערב השנה החדשה על גג בניין האמפייר סטייט, לחתימת שארית חייהם בנשיקה בלתי נשכחת. בדרכה לשם, מרימה דברה קר את עיניה אל עבר “המקום הקרוב ביותר לגן עדן” כלשונה – גג הבניין עליו מחכה אהובה, ונפגעת ע”י מכונית חולפת. קארי גרנט, לא מודע לכל ההתרחשויות למרגלותיו, טועה לחשוב כי נדחה, ועוזב את המקום, שבור-לב. פרק זמן משמעותי לאחר מכן, הם נפגשים שוב,כאשר הוא מגיע לביקור “סגירת מעגל” בביתה. רק כאשר מוצא גרנט את הציור בו צייר את קר, ויחד איתו את כסא הגלגלים אליו הייתה רתוקה (ואותו הסתירה עד כה בחדר הסמוך) מאז אותה תאונה, הם נופלים זו לזרועותיו של זה, וחותמים את הסרט בנשיקה המיוחלת.

מסך הזהב רמז (רמז עבה, יש לציין) כי נשיקת החצות הזו היא-היא תחילתה של מערכת יחסים נפלאה, יריית הפתיחה ל”הם חיו בעושר ואושר”. כפי הנראה לניו-יורק יש לכך קשר הדוק גם.

התחקות אחר המקורות ההיסטוריים של מנהג נשיקת החצות בערב השנה החדשה מוביל אל האימפריה הרומית, שם נחגגה כניסת השנה באופן דומה למדיי לאופן בו אנו חוגגים כיום – הרבה אלכוהול, הרבה משתתפים, וכמה שיותר נשיקות (ומגע בכלל) עם כולם. הרומאים ידעו לחגוג היטב, והמסיבות הללו – המכונות פסטיבל סטורנליה – נמשכו מספר ימים. כמה שנים טובות אחר כך, הבריטים והגרמנים האמינו כי האדם הראשון אשר תפגוש בפרוץ השנה החדשה, יהיה זה אשר יקבע אם השנה שלך עומדת להיות טובה או לא-כזו-טובה-וחבל. מה עשו כדי לשלוט בגורלם? התחילו להסתובב בערב הזה עם אדם אהוב. נשיקה עם אותו אדם, כך האמינו, תעמיק את היחסים עמו בשנה החדשה. הגיוני.

חצות ורבע, מה עכשיו? החיים, הזוגיות וכל השאר. תסריט המשך יכול בהחלט להציג את הארי וסאלי יושבים להם בערב השנה האזרחית החדשה על ספה למודת-קפיצות ילדים. אולי הם צופים בטלוויזיה, אולי שניהם נרדמים בתנוחות בלתי-פוטוגניות בעליל, ואולי הם מנסים להרדים את נצר אהבתם הצעיר על איזה כדור פיזיו בקפיצות אינסופיות (בעוד הארי מחמם לו בקבוק, ואפילו מוסיף שיר ערש משעשע בעזרת מכונת הקריוקי המפורסמת מהסרט).

מיטב משוררינו וזמירינו הלאומיים שוררו כל מיני תמונות מחיי היום-יום הזוגיים. כל אותם רגעים קטנים ופשוטים נאספו, ונכתבו בבליל רגשות גדול – בהשלמה ובטרוניה, ובחיבה ובכעס. והמון אהבה.

אריק איינשטיין מייחל כבר לסיים את המסיבה, כדי להישאר לבד עם אהובתו:
“עוד מעט כולם ילכו 
שנינו נוכל להיות לבד 
את תעשי תה אחרון 
אני אקרא לך קטעים מצחיקים מן העתון 

אחר כך נשמע תקליט של רנדי ניומן 
יש מילים בתוך העטיפה 
אני אוהב אותך היום 
אני אוהב אותך “

את השיר כתב איינשטיין בגיל 35, אבל עם נשמה של בן-זוג ותיק. על הלחן והעיבוד המינימליסטי-סיפורי – מיקי גבריאלוב.

בין האורחים באותה המסיבה בדיוק, סיוון שביט ובן זוגה. מחוות אהבה קטנה – למרות העייפות השווה של שניהם, הוא מפציר בה כי תנוח עד שיגיעו:

“שנינו נוסעים במכונית 
אתה אומר לי שהדרך תהיה ארוכה 
ושאני יכולה להירדם 
אחרי זה תספר לי כל מה שקרה 
אני לא ישנה 
סופרת כוכבים דרך חורים בשמיכה 
ואתה עם סיגריה בפה 
שר לי עם הרדיו שיר אהבה”

האלבום “הכחול האפור הזה”, בתוכו נכלל גם השיר “נשקי אותי”,עבדה סיוון שביט יחד עם בן זוגה – אמיר צורף. שביט מספרת כי האלבום, אשר ראה אור ב-1996 היווה נקודת מפנה עבורה, ובו היא הפכה מפרפורמרית, בוגרת תלמה ילין חובבת במה, למוזיקאית. יופי של דוגמה לחיים שאחרי הירידה מהבמה, הידלקות האורות והחיים האמיתיים שמחכים בבית.

ומגיע יום המחרת, היום הראשון של 2016, או כל יום חולין אחר. עם הידיעה איך כל אחד מכם שותה את הקפה, עם אילו חלקי עיתון מעדיף כל אחד להתחיל את הסופ”ש, או מהי ההגדרה של כל אחד מהצדדים לפינוק. רחל שפירא כתבה:
“בחדרים שלך השמש משרטטת 
קוים ורצועות של אור על הכתלים 
אני למענך כל בוקר מלקטת 
פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין”

המשוררת רחל שפירא מספרת על שיריה כי הם לא מספקים בריחה מהיומיום, אלא מוצאים בו את היופי. בראיון נדיר עמה היא מספרת: “אני לא כותבת בשביל מה שאנשים קוראים לו ‘לשכוח מהצרות’. אני מתפרקת, ובמובן הזה, זה לא בידור טהור, אלא משהו אחר. במקום לברוח מהקושי של היומיום, הדרך שלי היא הפוכה. את היופי הזה, ביצירה ובמוזיקה, בשיר המחורז ובקול האנושי, אני רוצה לברוא מתוך הקושי”. את השיר היא כתבה “בהזמנה”, עבור חגיגות הזמר של 1976. היא מספרת כי “שיר של יום חולין” “המשיך להתבהר לי זמן רב לאחר כתיבתו. לרגעים הבנתי את מה שהמנגינה קלטה: את התשוקה להיות בחוג האור והצורך להתפייס עם המציאות”.

לסיכום, והם חיו באושר ועושר מעתה ועד נצח.

או כפי שהיטיבה לנסח המשוררת אמילי דיקנסון “הנצח מורכב מהרבה מאד עכשווים”.

אסופת פריטים שמתאימים להרבה מאד עכשווים נינוחים, ביחד ו/או לחוד: