אימג’: נטלי פטרסון.
לפני הרבה מאוד שנים, בהיותי רווקת מובהקת, סבבתי יחד עם חברתי ע. בצביר כוכבים יוצאי סיירת מובחרת וכולם נעו סביב השמש – סרן ד.
דלד זה יש לומר, היה חתיך הורס, קר רוח ובלתי מושג בעליל. העובדות כמובן לא הפריעו לאף אחת לנסות לכבוש את היעד, גם אם זה הצריך שעות של אימונים על יבש – זאת אומרת חפירות הגותיות. אחד הנושאים החביבים על ד. היה השיח הפילוסופי העמוק – האם אופנה היא אמנות או אומנות. זאת אומרת, האם אופנה צריכה להיות יצירה נשגבת של נשמה בוערת (ובטן ריקה) או מקצוע להתפרנס ממנו.
לפילוסוף לא היו כלל ספקות. בהיותו בלתי מתלבש בעליל (אך גם בלתי מתפשט לצערנו), אופנה עבורו היתה אמנות גבוהה וככל שהיצירה היתה יותר משונה, הדוגמניות יותר גבוהות והמיצג יותר ביזארי, כך המעצב היה נשגב יותר. אלפי המעצבים שכשלו ומצאו עצמם מתפרנסים מייצור בגדים בהשראת היוצר הגאון באופן המוני- הם אכן אומנים, בעלי מלאכה.
אודה מייד – מעולם לא הייתי פילוסופית גדולה, עבודה היתה עבורי אורח חיים מאז שהאכלתי את ג’וני החמור במשק ילדים ולימודי האופנה בשנקר היו אך המשך ישיר של הצורך להתפרנס. בהנאה, אם אפשר. אבל כשסרן ד. בוחר לבטל דקותיו בשיחה איתי – פילוסופיה דה לה שמעטה זה נושא מרתק.
לימים בגרנו ואף זקנו, אופנה והלבשה הפכו לכלכלה הרביעית בגודלה בעולם, פיננסיירים ואנשי עסקים קרי רוח הפכו לעשירי תבל תוך שהם מלבישים דלדים למכביר ומשתמשים באלפי מעצבים ובעלי מלאכה אחרים לרפד את כיסיהם. ד’ ההורס פנה לעולם ההון סיכון ונזכרתי בסיפור בעקבות הפאנל שהשתתפתי בו שעסק בסוגיה – האם מדינת ישראל צריכה להשקיע בטכנולוגיה בטקסטיל כמו שהיא משקיעה בהיי טק כי הרי ברור לכל שהעתיד נמצא בטכנולוגיה.
הרצון להשקיע בטכנולוגיה נובע בעיקר מהתקווה שההשקעה תניב איזו חדשנות או פטנט פורץ דרך שיש לו פוטנציאל להצליח גלובאלית. בגדול. החלום על הדבר הגדול עיוור את עיני הבנות אז ומעוור את עינינו גם היום. המשמעות של הגדול הזה, נע בין אקזיט ענק להצלחה מסחררת שמעתיקים לה רבים. המשמעות של הגדול הזה מפרנסת במקרה הנפוץ קבוצה קטנה של יזמים ומשקיעים נוסח waze ובמקרה האחר שורה של עורכי דין ורואי חשבון שמתפרנסים מהגנה על פטנטים (נוסח טבע, או apple את Samsung). על החדשנות והפיתוחים הטכנולוגים בטקסטיל נוסח התחתונים ללא תפר של תפרון או בדי הצמר B lycra של פולגת, הגנו רק החומות של הסכמי הסחר העולמיים. ברגע שאלו נפלו, הפכה הטכנולוגיה נחלת הכלל והסינים בפרט. הגנה על פטנטים זה לא בטקסטיל. לאף אחד אין אינטרס ולכן החוק בתחום רך ומאפשר.
אלא שכל החדשנות והאקזיטים בעולם לא מכוונים לפרנס מדינה שאוכלוסייתה צומחת, שעובדיה יוצאים לפנסיה מוקדמת אך זוכים לאריכות ימים ומתקשים למצוא עבודה. החלומות הגדולים נרקמים במוחם של יחידים לטובתם בלבד. עולם ההון סיכון צד אותם, נושא אותם על כפיים ומחבק אותם חיבוק דב עד לאקזיט. עולם האופנה לא צריך גיבורי על של פטנטים עולמיים. עד שכל אחד מאיתנו ידפיס לעצמו שמלה מפוליאסטר בטכנולוגיית תלת מימד יעברו המון שמלות ויסקוזה תחת ידי הפועלים הסינים והבנגלדשים. האופנה צריכה סביבה מאפשרת צמיחה. המדינה צריכה להשקיע בהקמת מיקרו מפעלים, אקו סיסטם ייעודי לעסקים קטנים ובינוניים שיאפשר למאות המעצבים שבוגרים מדי שנה להתניע עסק. אחד מהם יהפוך לאמן הנשגב שראה ד. בעיני רוחו. אחד מהם יכול להקים את הרשת המצליחה הבאה. הסיכוי להצלחה די דומה לסיכויים של עולם הסטארטאפים שטוען לסטאטיסטיקה של אחד לשלושים. הפוטנציאל של רשת מצליחה הוא מכירות של 100 עד 500 מיליון ש”ח בשנה. רק בארץ. ההשקעה הראשונית וסיבסוד עבודה במיקרו מפעלים כאלו קטנה בהרבה מההשקעה בבטר פלייס למשל. קטנה בהרבה מהטבות המס לטבע או מתשלומי קצבאות הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי. איכשהו כשמדובר בתחום היצירתי תמיד קמה איזו קרן שבוחרת חמישה מעצבים לתמוך בהם ב 50,000 שקל. סליחה, אבל איך מנחשים מי הם החמישה באמת יצליחו? ומה הם יעשו עם חמישים אלף שקל??
חוק הטקסטיל הבטחוני והמתפרות שתופרות את מדי הצבא הן תשתית נפלאה. צריך לעשות להן הסבה מקצועית לתחום האופנה. פשוט, אפור, לא ספקטקולארי, קשה לקטוף על זה כותרות ויח”צ אבל זה הפתרון וזו ההזדמנות לייצר מקומות עבודה, למנף את כשרון העיצוב הישראלי ולאפשר לו לצמוח. צמיחה משתפת, שתאפשר לרבים להתפרנס מאומנותם.
שנכתת חרבותינו לאתים?
צפרא יקרה, זוית הראיה שלך מרתקת ומפתיעה. אבל העובדה הזו כבר לא מפתיעה אותי כי אני נהנית לקרוא אותך בכל פוסט מחדש