כמה מילים על הבת הפרטית שלי ובילויי הסידורים-שופינג שלנו, מה אני רוצה שנעשה יחד כשנהיה גדולות, ולמה אני אוהבת את הבנות והאמהות שמגיעות יחד לקו.קו.

כבר חודש וחצי שקשה לחשוב על משהו אופטימי ונחמד לעסוק בו. המצב, הסולידריות עם הדרום, הצרכים והחשקים, הפכו לערבוביה אמוציונלית שמשפיעה על ההתנהגות של כולם. כנראה שאחת מתופעות הלוואי של התחושה הכללית היא הרצון לבלות זמן איכות משפחתי. בקו.קו. זה בא לידי ביטוי בביקורים משותפים של אמהות ובנות. בילוי משותף של אמא ובת הוא תהליך אבולוציוני מעניין. או כך לפחות זה קורה אצלי.

בילדותה המוקדמת נהגתי לצאת עם בתי באופן תכוף ל”סידורים”. מכיוון שתמיד יש מה לעשות, או משהו לקנות, זה היה מאוד נחמד לעשות את זה יחד עם קטנתי יחידתי. אחרי שהבנים ראו בזה עונש בערך מרגע שלמדו להגיד “לא”, השמחה הבסיסית של בתי לצאת אתי, היתה מרעננת. סידורים וקניות הם מהמטלות הפחות חביבות עליי. אלא שמתוך כלל המטלות בבית, יש כאלה שחביבות עליי עוד פחות, כמו כביסה וכלים. בהינתן העובדה שאצלנו בבית מתחלקים בנטל, הרי שעיקרון החלוקה הוא על דרך השלילה. כל אחד עושה את המטלות שמהן הוא פחות סובל. ילדתי אם כן, יצאה איתי בשמחה ונהנתה מזמן איכות עם אמא. המוטיבציה היתה הדדית. לי היתה חברה נעימה והזדמנות למרק את המצפון על שעות העבודה וההיעדרות, היא תמיד היתה צריכה משהו, והבילוי המשותף עמד להשלים את החסר. ומעל הכל – ריחף הסיכוי שיהיה לנו זמן לשבת יחד לשתות מילקשייק.

בתי בגיל הנעורים, ולי עדיין יש סידורים. ועדיין אותן מטלות שהן מנת חלקי, אבל השנים לא הוסיפו לי אורך רוח או תשוקת קניות ולכן נשבר קצת האיזון, ומצב העניינים השתנה. אני כמובן מאוד אוהבת כשהיא מצטרפת אליי לענייניי שלי, אלא שהגיל הוסיף גם לה עיסוקים ואופי, ועכשיו צריך לפתות אותה לכך בדרכים שונות. ובאין מנוס איני בוחלת אף בנמוכה שבמניפולציות, שכן כל מה שעובד לגיטימי בעיניי, ובחינוך על אחת כמה וכמה. המטרה מקדשת. לעומת זה, כשהיא נזקקת לאיזו רכישה, (והיא בגיל שבו נזקקים למשהו כל הזמן), אני בושה להודות שההתניה הפאבלובית שלי היא קודם כל להתחמק. בתרוצים שונים, סיבות טובות יותר ופחות, שהעיקרית שבהן היא ניסיון לבנות מצב רוח פנימי סטואי, כי איבדתי לחלוטין את חדוות השיטוט בקניון. ובתי בגיל המופלא והרגעי הזה שבין שש עשרה לעשרים ושש, שבו הכל מקסים, והכל נראה עליה מדהים, ולכן המדידות והחיפושים הם עבורה עונג צרוף. מאחר שהיא אדם אחראי, פתרנו את הדילמה באופן שמתאים לשתינו. לקניות שלה היא הולכת לבדה (זאת אומרת עם עוד שלוש חברות פיזיות ועוד שלושים בוואטסאפ), לקניות שלי אני ממשיכה להשתמש בכל האמצעים הנלוזים כדי לפתות אותה לבוא איתי. ושתינו שמחות.
איך אני מקווה שייראו הבילויים המשותפים שלנו כשהיא תהיה גדולה? נדמה לי שהבנתי בעקבות תצפיות בקו.קו.

הרבה צעירות מגיעות אלינו כי חברה אמרה להן, או הן ראו אותנו בפייסבוק, או קפצנו להן באינטרנט (זאת אומרת שילמנו לגוגל שיואיל להודיע לעולם על קיומנו), והן נורא אהבו את הבגדים. וגם הרעיון נראה להן ממש מגניב. בסדר הזה. קודם הטעם, אחר כך האידיאולוגיה. הביקור הראשון מסתיים לרוב ליד הקופה במשפט סיכום: “אני חייבת להביא לפה את אמא שלי”. בהתחלה לקחתי את זה קשה. למה אמא שלך? לא אהבת את הבגדים? הרי קנית אפילו מכנסיים!

לאט לאט, ועם הישנות התופעה, נראה לי שהבנתי. הבנות הצעירות הן הקנייניות הרציניות. והן רוצות עד מאוד להיות חלק מהרעיון. אבל לשלם מראש על מוצרים נראה גדול ומפחיד. למרות שבפועל הן יודעות שיחזרו, ויוציאו את הסכום הזה, וההנחה שווה, והעיסקה כדאית, והמטרה ראויה. כנגד כל החישובים האלה עומדת המציאות שהובילה את המחאה החברתית, שמוכיחה שוב ושוב שאין ארוחות חינם, רק המעז מנצח, סיכוי דורש סיכון, ושאר אימרות כנף. וכאן המקום של אמא. הן אולי עדיין מפחדות, אבל אמא שלהן? היא כבר ראתה דבר או שניים, והיא יכולה להיות שותפה, והיא ממש תאהב את הרעיון!

מרגע שירדה עליי התובנה הזו, הוקל לי. הבגדים בסדר, הרעיון בסדר, המחירים בסדר. הדחף להביא את אמא נובע מהרצון לשתף אותה בגילוי של מערת עליבבא שמציעה בגדים מצד אחד ורעיון חברתי כלכלי חדשני מהצד השני. ויש יתרון גדול לשני הצדדים כי לרוב האמהות נורא רוצות לקנות משהו לבנות שלהן. כך הצטרפה השבוע שותפה מספר 365. אז עכשיו כל פעם שמגיע צמד אמא ובת זה משמח אותי מאוד. וכשקטנתי הגבעולית תגיע לגיל גבורות, זה יהיה לי מוי כיף אם היא תשתף אותי בהצצה לתוך עולמה ותחשוף בפניי מקומות מעניינים ורעיונות מרתקים שהלהיבו אותה. לבילוי כזה תהיה לי תמיד סבלנות. ואני אשלם בשמחה.