על הקשר שבין אופנה לכלכלה, מחירי סוף העונה ורווחי הענק של הבנקים, ואיך לגרום למנהלי הקרנות לעבוד גם בשבילנו ולא רק עבור עצמם

צילום: קלי הו.

ביום שלישי יתקיים סלון תרבותי שיעסוק, רחמנא ליצלן, בהשקעות. איך זה קשור לאופנה והאם כולן צריכות להתענין בהשקעות?

בזמן האחרון נראה שברור לכולם שאין מנוס מלהתעניין בכסף. וגם אם אנחנו לא מתעניינים בו, הוא רודף אחרינו ומכריח אותנו לשים לב אליו. וככל שיש ממנו פחות, כך שמים לב אליו יותר.

להתעניין בכסף זה לא אומר בהכרח לסבול. צריך למצוא קצה חוט לעקוב אחריו בהתמדה, משהו פשוט וקל להבנה, והוא כבר יתיר את סבך המילים והמספרים שגורמים לאדם הממוצע להזיע, ועבור רובנו הם אלמנטים גראפיים נטולי משמעות. אחת הדרכים היא לנסות להבין את הכלכלה שמאחורי התחביבים. אופנה נשמעת כמו נושא שקל להבין ולעקוב אחריו. בגדים הם תחביב ממש מענג, וכמו כסף, נדמה שאף פעם אין מספיק מהם. לשני המקרים – צבירת הון או הגדלת הגרדרובה – יש מחיר. התשוקה הבלתי נדלית גורמת לעתים לקחת סיכונים מתוך תקווה שהרווחים יהיו גדולים מהממוצע.

הסיכון הכי מוכר לנו באופנה הוא לחכות להוזלות, למחירי סוף העונה. אנחנו רואות שמלה מדהימה בחודש מרץ, מחכות עד יולי שירד המחיר, ואפילו לוחצות קצת על בלוטת האיפוק וסוחבות עד החגים, שמא ירדו המחירים עוד קצת. הסיכוי שאנו רואות נגד עינינו הוא היכולת לרכוש בגד מדהים עם תג מחיר גבוה, במחיר נמוך. הסיכון שנובע מכך הוא שלא יישאר הדגם שרצינו, בצבע שרצינו, במידה שרצינו. הקונה הממוצעת מוכנה לקחת את הסיכון הזה ולשלם את המחיר. השאלה אם היא מוכנה לקחת סיכון גדול יותר, שנובע כתוצאה מתאוות המלבושים המעוצבים במחירי סוף: הסיכון שהמותגים האהובים ייעלמו.

בענייני כסף המצב קצת יותר עדין. אותו אנחנו לא אוהבים להפסיד בכלל, וכך בעיניים סומות, או מתוך הרגל, או בהלה, הוא נזרק כתפוח אדמה לוהט למישהו אחר שינהל אותו, או שוכב לו בבנק במצב תרדמת. הרבה חוקים ורגולציות וחשיבה הוקדשו לשמירה על כספי העם מפני צוררי הקרנות, ובכל זאת הן הפסידו סכומי עתק לציבור, אך העשירו עד מאוד את המנהלים והבעלים. עיקר המאמץ שנעשה היה לגדר את הסיכון ולהגביל את ההפסד האפשרי. אף אחד לא צפה שהסיכון האמיתי הוא הרווחים האישיים שאותם מנהלים יכולים לנכס לעצמם.

המונח “גידור” מתייחס בדרך כלל לצורך במגננה. אף אחד לא חש צורך לגדר את הסיכוי, להגביל את הרווח האפשרי, להציב מגבלות וחסמים בעונינו, שישמרו עלינו ויצילו אותנו מעושרנו. אם היינו מגדרים את הסיכוי וקושרים אותו ישירות למצב ולתוצאות, יתכן ומנהלי הקרנות היו מטפלים בכסף שלנו בתשומת לב רבה יותר ובנדיבות גדולה יותר. אם הגופים שמנהלים את הכסף שלנו היו גוזרים על עצמם ערכים ונדיבות והתנהלות צנועה מראשיתם, ייתכן שהיה נשאר לכולנו הרבה יותר כסף בסופו של משבר, ורווחי העתק שהיו מנת חלקם של הבנקים והגופים הפיננסיים, היו מחולקים וחוזרים לבעליהם הראשונים – אנחנו.

צריך לזכור שרוב בני האדם מוכנים להסתפק בהרבה פחות ולוותר על הרבה מאוד, כשיש להם מעט מאוד. אין בעיה להיות נדיב ולהתחלק בכל הטוב שעדיין אין. איכשהו, כשפתאום חלילה השפע והטוב הזה קורים, אין אחד שלא בטוח שכל זה מגיע לו, ושאין לו שום סיבה להתחלק עם אחרים. כשמעטים מרוויחים המון, זה בגלל שהמונים מרוויחים מעט.
כשמעטים מוכנים לשלם את המחיר הראוי על בגדים, כי רבים אורבים להוזלות, המונים צריכים לייצר מאוד מאוד בזול, כדי שקומץ קטנטן של מנהלים ובעלים ירוויחו כמו שהם אוהבים.
אז אם כולם צריכים להבין בהשקעות? כנראה שכן, לפחות ברמה המספקת להתלבשות סבירה. כדי שניראה כמו בני אדם ונתנהג כמו בני אדם.