גם הנערות של היום יגלו בעוד כמה שנים ש”אופנת השאריות”, אשר כבשה את העולם בזכות תעשיית הטקסטיל הסינית, אינה מתאימה עוד למי שעברה את גיל שלושים. או אז הן יבינו שכל מדינה צריכה תעשייה מקומית משלה, גמישה ואפקטיבית, שתספק את הסחורה האיכותית המתבקשת

האופנה הלוהטת של השנים האחרונות (כן, כך מכנים אותה בהתלהבות בעיתונים), היא בגדי וינטג’ לצעירות, שאפשר לקנות במשקל בסין. למי זה טוב? למי זה רע? ומה הקשר בין הבגדים הללו לבין קשרי היבוא האמיצים שהרשתות המסחריות הגדולות מקיימות כבר עשרים שנה עם המזרח הרחוק?
בפרוץ עלינו הגלובליזציה, לפני עשרים שנה, עלו סין והמזרח הרחוק לתודעה. המערב גילה מכרה זהב, שיש בו יותר ממיליארד ידיים רעבות, שיכול לספק ברבע מחיר את מה שאנחנו נורא אוהבים לקנות. במבצע בזק הוסט הציר המסחרי אל מעבר לים, מיסים הופחתו תוך עשר שנים, וסיקול ממוקד חיסל את תעשיית הטקסטיל רק כדי להקים אותה מחדש, בהיקף גדול במאות אחוזים – במזרח הרחוק. “חתיכת תעשייה” היה מכנה אותה ג’ון קרי. על כל מתפרה של עשרים תופרות שנסגרה בתל אביב נפתחו עשרה מפעלים של מאתיים פועלים בסין. על כל מפעל אריגה שנסגר בספרד או באירופה, נפתחו עשרה מפעלים בסין עם מיטב הציוד החדיש, מכונות מגרמניה או יפן. על כל מתפרת מכנסיים מצוינת שנסגרה בעזה, נפתחו רבבות מתפרות ענק בהודו וסרילנקה.

העולם המערבי, וישראל בתוכו, היה נחוש למצוא פתרון ליוקר האופנה ולצורך הבוער בשינוי מלבושים תכוף, והוא עשה זאת במהירות. היתה רק בעיה אחת קטנה למי שרצה להביא את בשורת החולצה בשקל ליעלות החן בארץ: כמויות. ההונג קונגים ואחריהם הסינים (ואחריהם הווייטנאמים, התאילנדים ותכף האפריקאים), לא אהבו לייצר הזמנות קטנות. עד שפיתחו את השמלה, הדפיסו את הבד, שינעו את שורת העובדים מהעיר אל הכפר (שם זול יותר), מוטב שזה יהיה עבור כמויות גדולות. רשתות השיווק מצידן הסתגלו יפה למציאות החדשה הזו. אמנם צריך היה להיערך עם ההזמנות שנה מראש, אבל עם המחירים הזולים באה הצמיחה והרשתות התרחבו למאות חנויות שאיפשרו לפזר את הסחורה, כך שלא יצטופפו להן מאות חולצות צהובות עם נקודות שחורות במקום אחד.

במקביל, הסינים שייצרו במרץ את דרכם לכבוש את העולם, מצאו את עצמם עם אבידות שהן תוצאה צפויה של כל כיבוש: מוצרים פגומים שלא אושרו למשלוח, חומרי גלם שנותרו מיותמים, או סתם הזמנה שאיחרה לצאת והלקוח הותיר במפעל. את כל העודפים הללו סולקים בשווקים המקומיים, ולכל קונה מזדמן. הדרישה הולידה ייצור נוסף מכוון של דגמים, ומכיוון שמרבית האופנה הזולה נצרכת על ידי נערות בנות 16 עד 25, כך גם ההיצע של העודפים מתאים לאותו קהל.

העודפים האלו הולידו תעשייה חדשה שניזונה משאריות. אם בעבר חסמי הכניסה לעולם האופנה היו נמוכים מאוד אך לפחות נדרש ידע בשיווק, עיצוב ופיתוח מוצר, הרי שחסמי הכניסה לעולם השאריות הם שקופים, אינם. רק מימון ראשוני, יכולת לבחור ואומץ. טיסה אחת, שלושה סרטים, שתי מזוודות מלאות, ונולד מותג. איך אמר לי אחד היבואנים (הנחמדים): “אני לא צריך מעצבים, בכל העולם מעצבים עובדים בשבילי, אני רק בוחר”.

מגמת השאריות הולמת להפליא את פריחת המכירות המקוונות. שם מראית העין היא הכול ושם המשחק הוא מחיר ומגוון. שתי מזוודות יכולות לפרנס עשרה דפים בחנות אונליין. וכשאפשר למצוא מכנסי גומי ב-190 שקל, מי המשוגעת שתשלם עליהם 300? אז מה אם מה שרואים באתר הוא במידה קטנטנה מבד מעקצץ ותפור רע לתפארת? עצם קיומו של פריט כזה במחיר הזה הוא הוכחה לכך שהאופציה קיימת. היא החלום, ועכשיו רק צריך להגשים אותו במציאות. במידה הנכונה, בבד המתאים ובאיכות ראויה. אבל באותו מחיר.

הצעירות בנות העשרה והעשרים גילו את נפלאות האופ(נה) בשקל שמציע העולם המקוון. והן קונות ללא הרף ואחריהן המבול. אלא שגם הן יגלו יום אחד שהשנים קופצות על כולן וביולוגיה זה לא רק שיעור משעמם בתיכון. גם הן תעלינה בשר, תשמוטנה איברים ובעיקר תרבינה חוכמה וטעם. בהגיען לגיל המופלג שבין ארבעים לחמישים, הן תרצינה שמלות עם שרוול קטן באורך תשעה סנטימטרים, קרובות לגוף אך לא נצמדות מדי, מכסות שלושת רבעי ברך ומבד איכותי שלא מזיעים בו. ומספיק מכובד שאפשר ללבוש לעבודה. וכל אחת ואחת מאותן נערות שבנעוריהן לבשו כולן תלבושת אחידה של מכנסונים קצרים, גופייה קלילה ונעלי אצבע, תגלה שהשרוול הקצר החביב עליה שונה לחלוטין מהכתף החשופה החביבה על חברתה, ושההריון השלישי שלדעתה הותיר בה סימנים ומחייב גזרות שקרובות מאוד לקווי המתאר החדשים של גופה, מאוד דומה לסימנים שהותיר ההריון השלישי על חברתה ומשום כך זו משוכנעת שעליה להסתגל לשמלות בגזרה מתרחבת.

על תשוקות הנערות הללו בהגיען לגיל השני והשלישי, לא ניתן לענות בשאריות אופנה מיובאות. את האופנה לבעלות הדעה יהיה צורך לייצר בדיאלוג, ובמגוון רחב שיענה על ריבוי הטעמים. לצורך כך תזדקק כל מדינה וכל קהילה לתעשייה מקומית גמישה ואפקטיבית שתאפשר את סיפוק הצרכים הללו.

ביום שבו העזתים יפסיקו לחפור מנהרות ויחזרו לנסוע לקיבוץ ארז על הפלטפורמה של הטרקטור כמו לפני עשרים שנה, ביום שבו נפסיק לזרוק עליהם טילים ונתחיל לפזר ביניהם מכונות תפירה, אפשר יהיה לחדש את ימינו כעם מייצר ולחדש תעשייה מקומית. אם זה קורה עם מכוניות, אין ספק שזה יקרה עם בגדים. צריך רק לנשום עמוק ולשמר את המעט שנותר.