איריס אדלר, סטייליסטית ותיקה וטלי מילכברג, ארט דירקטורית רבת ניסיון בתחום האופנה, פתחו לפני 6 שנים חברה לבגדי ילדים בקו אורבני חסר פשרות. מאז הן רק גדלות, מייצאות לחו״ל ומקוות להמשיך לייצר בארץ. מאת שירה ברויאר.

איריס אדלר (47) אוהבת ללבוש שחור. תספורתה קצרה, פניה המשורטטים בעדינות נקיים מאיפור, שמלתה טרפזית ושחורה ולרגליה זוג טייץ שחורים ונעלי ספורט שחורות. המסר מינימליסטי, גרפי, קצת יפני, קצת בלגי ומאד אורבני. הוא עובר גם בחלל העבודה של מותג בגדי הילדים שהקימה יחד עם טלי מילכברג (גם היא בלבוש כל שחור). המותג ״black ship״ כפי שנקרא בתחילת הדרך, ו״nununu״ כפי שהוא נקרא היום, אחרי שהתברר ברשם החברות הבינלאומי שיש חברה לציוד צייד עם שם זהה בארה״ב.

הבגדים של נונונו פשוטים ומדוייקים. מגוון הצבעים נע על קשת השחור-אפור-לבן, הגרפיקה נקייה ועכשוית והפרטים הקטנים נותנים לכל הסיפור ערך ייחודי. הבדים רכים, מכובסים והגימורים מטופלים בתיפורים מושקעים או בקרעים קטנים שמקנים לבגד את הקוליות המתבקשת של בגד משומש שכבר קיבל אופי משלו. אפשר להניח שכל אם צעירה עם חיבור לשיק אורבני מינימליסטי, תחשוק בפריט מעוצב כזה לתינוקה.

שחור לא משעמם את איריס. זה ״משקיט את המערכת״ לדבריה ״העולם שלי מינימליסטי, גם בבית, הארונות ריקים יחסית. הקוים גרפיים. ראיתי ראיון עם ריק אוונס והוא הגדיר את זה יפה. הוא אמר שהוא מאד אוהב צבעים אבל שהבחירה במונוכרומט נותנת לו שקט. אם הייתי צריכה ליצור בצבע היה לי מאד קשה״.

איריס יכולה להשאר עם השלווה הסטואית שנסוכה על פניה. היא לא צריכה ליצור בצבע. למעט נגיעות בורוד או צהוב הקולקציה של נונונו מונוכרומטיות עם הדפסי גולגלות, כוכבים, אותיות וצורות גרפיות. לפני 6 שנים היא פגשה לראשונה את מי שעתידה להיות שותפתה, על סט של צילומי פרסומת. טלי היתה אז ארט-דיירקטורית שהתמחתה בתחום האופנה. איריס הייתה סטייליסטית. המפגש השני התרחש כשהגננת בגן הילדים אמרה לאיריס שהיא חייבת להפגש עם גיסתה שהתבררה כאותה טלי.

הגננת צדקה? 

״לגמרי. היא אמרה, שתיכן לובשות רק שחור ויש לכן אותו טעם. טלי ואני נפגשנו, היא היתה בהריון ואני כבר הייתי אמא והתחלנו לגלגל את הרעיון של לייצר בגדים אלטרנטיבים לתינוקות. לחדד קונספט של בגדים ואביזרים שחורים אורבניים לתינוקות כמו גם מוצצים ובקבוקים. היינו און-ליין בהרבה אתרים עם עיצוב מהסוג שאנחנו אוהבות. חשבנו לייבא, לפתוח חנות אבל ככל שדיברנו ודיברנו, הבנו שאנחנו יכולות לייצר בעצמנו את מה שאנחנו רוצות״.

איך התחלתן? 

״בחצי שנה הראשונה נפגשנו כל יום ודיברנו המון על אמנות, עיצוב ובכלל והתחלנו לבנות עולם משותף של ערכים אסתטיים ותרבותיים. אני לא מאמינה שצריך לגדל ילדים כשלוחה של ההורים מבחינת הטעם. אבל כמעצבות, התשתית שלנו ברורה. גם אם אנחנו עוסקות בבגדים לילדים, זה לא מנותק ממי שאנחנו ומהשפה שלנו. לקח לנו שנה להתארגן. לא ידענו כלום. אורי פישרמן מ״הארטברייקר״ היתה מקסימה, ממש מנטורית. היא חלקה איתנו ידע על קניית בדים, מתפרות, כביסות וספקים שונים שעם רובם אנחנו עובדים עד היום. אנחנו מייצרות בארץ ורוצות להמשיך בכך, לא מתפשרות על בדים, גימורים ושאר הפרטים הקטנים שעושים הבדל בין בגד מעוצב לבגד זול״.

איך התקבלו בגדי התינוקות השחורים עם הדפסי הגולגלות? 

״כל האנשים מסביבנו עפו על זה. זה היה חדש ושונה. בהתחלה עשינו רק בגדי תינוקות ולאט לאט כשהילדים שלנו גדלו גם הבגדים גדלו. בעונות האחרונות הגענו עד מידה 14״.

איך בנות מגיבות לקולקציה שאין בה הרבה ורוד עם ציורי ברבי?

״יש הרבה בנות שמאד אוהבות את הבגדים אבל אנחנו לא עובדות עם זהות מגדרית. אנחנו מאד מטפחות את העולם היוניסקס״

אתן בעיקר עושות יצוא, איך הגעתן לזה? 

״ידענו שאנחנו פונות לנישה מצומצמת יחסית ושהמיינסטרים יעדיף בגדי ילדים רגילים. לכן, מהתחלה חשבנו על יצוא לחו״ל ועל ייצור בארץ. זה בעצם מזכיר לי את מה שהורי עשו. היה להם בוטיק מצליח בשנות ה70 בדיזנגוף בשם ״אדלר״. הם ייצרו בארץ וייצאו לח״ול. בהתחלה שלחנו המון מיילים לסוכנים בח״ול. אף אחד לא ענה חוץ מסוכנת אחת בניו יורק שאמרה, בדיוק חסרה לי חברה כמוכתם. התחלנו לעבוד אתה ולפתח קשרים בחו״ל, להשתתף בתערוכות מקצועיות, לקבל הזמנו ולייצר. חוסר הידיעה והניסיון שלנו עזר לנו לחשוב בלי מגבלות״.

 לאתר החברה קליק כאן