בעיתון האחרון שנשאר במדינה, הדהמרקר, עסוקים החודש בניתוח קרחאנת הקניות שמתפרצת אחת לשנה בחודש נובמבר. הסוגיה הדחופה שהעלו כתבות העיתון לדיון, היא מהירות הגעת המשלוחים, בהשוואה לאתרים בחו”ל. מסתבר ששוק קטן כמו ישראל, לא הצליח להסתגל במהירות מספקת לשצף הגואה של קניות אונליין. במקום הזמנות שמגיעות תוך יום יומיים כמו באמריקה של אמזון, בארץ המשלוח אורך כשישה ימים בתקופה הזו.
שוד ושבר.
הסיבה, כך מבשרת הכותרת, היא לוגיסטיקה מיושנת ואתרים שאינם מוכנים לשלם לחברות המשלוחים קצת יותר, 10-20 ₪ יותר עבור משלוח מהיר יותר. מעניין שבאף שורה, על פני שני עמודים נרחבים, לא נשאלה השאלה למה והאם באמת חשוב כל כך שהמשלוח יגיע תוך יום במקום תוך שבוע? האם המהירות היא יעד שמחזק את היציבות הכלכלית? תורם לסביבה? האם עשרים השקלים הנוספים האלו שהאתרים מסרבים לשלם על כל חבילה הם אכן קצת?
נזכרתי בטור שפרסמנו לפני כתשע שנים, כשמיזם האופנה החברתי שלנו אך נבט ופילס את דרכו לעבר היציבות הכלכלית שהיתה ועודנה תנאי קשיח לקיומו.
הקצת הזה שיש לשלם על מנת שהצרכנים יהנו מסיפוק מיידי מגלם עובדים שיש לשכור במהירות לפרק זמן קצר של חודשיים בסוף השנה ולפטרם לקראת בצורת הקניות היחסית של שאר השנה. זה אומר לשלוח לפעמים שלוש חבילות במקום חבילה אחת מרוכזת כעבור מספר ימים. כל עוד לא מדובר בתרופה מצילת חיים, למה זה נחוץ? האם לא ראוי דווקא להאט? לצרוך במחשבה תחילה? ומה חלקו של הצרכן במשוואה?
בתקופה הזו, בה העולם הבין שמיקסום רווחים הוא מושג שיצא מהאופנה כיוון שהנזק לכלל האוכלוסיה גדול מהתועלת שהוא מביא למיעוט העשיר, יש מקום לתהות האם לא הגיע העת להיגמל גם מהמנטרה של מיקסום המהירות, ובמחשבה שניה, מיקסום כלשהו, כל עוד יתרונותיו לכלל החברה ולסביבה נמוכים מתרומתו לקומץ אנשים.
וכעת לטור בן התשע:
השבוע היתה לי הזכות להציג את co.co. לקבוצת סטודנטים לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, שהיה להם הענין לללמוד בקורס עסקים חברתיים שמעבירה ג’קי גורן.
רוב בנים, מיעוט בנות וסקרנות גדולה.
הייתי להקת החימום של היזם דורון שורר, היו”ר המיועד של הבנק הקואופרטיבי שיקום. היתה אחלה הופעה.
המודל של co.co. קצת מורכב, הוא מבוסס על החוק למימון המונים שבארץ עובדים במרץ על חקיקתו, ועל חוכמת המונים, ועל ההנחה שאם רוצים להציל את הקפיטליזם כדאי להציע אלטרנטיבה כלכלית בת קיימא, והיא צריכה להתנהג כמו כלכלה. זאת אומרת – להשקיע (ולסכן) כסף, לעשות איתו משהו – מוצר, שרות, אפליקציה, ולייצר ממנו רווחים – משמע להחזיר את הכסף שהושקע, ולהישאר עם עוד קצת כסף, שיהיה בשביל לממן פעילות עסקית נוספת ובשביל לשלם במכולת.
ההבדל העיקרי בין הסוציאליסטים המושבעים והקאפיטליסטים החזירים נסוב סביב ה”קצת”:
1. כמה זה קצת?
2. באיזו דרך משיגים את הקצת?
3. האם צריך לשאוף למקסם את הקצת הזה?
4. האם זה מספיק כלכלי להסתפק בקצת?
5. האם זה חברתי לשאוף בכלל לקצת כזה?
הסוגיה איננה פשוטה כלל. הסטודנט המצוי למנהל עסקים תפס מיד את העניין וטען שברור שזה בעייתי להשקיע במיזם שלא שואף למקסם את הרווחים.
קרן השקעות חברתית שביקרה אצלנו לפני מספר חודשים הסבירה לי שברור שזה בעייתי להשקיע במיזם ששואף בכלל להרוויח ולחלק רווחים.
ואני, ברור לי לגמרי, שמי ששואף למקסם רווחים סופו שיביא לחיסול של הרבה מקומות עבודה בשוק המקומי או להתמוטטות מתפרה של 80 תופרות בפקיסטן, או לשניהם, למרות שהוא בכלל לא התכוון. ומיזם חברתי שאינו שואף להרוויח ולחלק רווחים, סופו לרדוף אחרי מימון ללא הרף, לשלח את מתנדביו למכור כרטיסים למופע האימים של זמרת שתרמה את הופעתה, או להיסגר.
הקואופרטיבים של פעם שדגלו בשיתוף ושוויון ולא תמיד התנהגו בהתאם, השאירו אותנו עם שבר כלכלי, אמונה קטנה וחור גדול בלב. החזון הקואופרטיבי בארץ צריך תיקון גדול על מנת להיוולד מחדש כאלטרנטיבה רעננה שמתאימה למציאות הכלכלית. הבנק הקואופרטיבי נראה כמו מודל משופר וחדשני. כמו סודה סטרים שהוא המכשיר המעוצב והמגניב שהחליף את הסיפולוקס המיושן.
הקפיטליזם מאידך, דורש תיקון עמוק, גם אם מקדשיו עדיין נאחזים בקרנות המזבח. מיקסום רווחים הוא מונח שקרוב מאוד להפוך לבלתי ראוי ולא תקין פוליטית. מיקסום רווחים מגלם את כל המכוער והשפל בשוק ההון, בכלכלה המתוחכמת, הצינית, שאפשרה לעטוף חובות מסופקים בתלבושת אג”ח, שאפשרה לצרור הלוואות משכנתא שלעולם לא יוחזרו בחבילת חוב ולמכור אותה לציבור האמריקאי ב 2008. מיקסום רווחים הוא מוקצה כי הוא מגלם את טובתו של 1% אחד בחברה על חשבונם של 99% האחרים. הוא לא התחיל ככה. היו לו כוונות טובות. אבל כמו הקואופרטיב, גם הוא התקלקל. השאלה שצריכה להעסיק עכשיו את חדשני הבורסה, פרשי ההון סיכון וההוגים הכלכליים באקדמיה ומחוצה לה היא מה יהיה הסודה סטרים של הקפיטליזם המתוקן
ואם נחזור ללהקת החימום של יום א’ באוניברסיטה – שיפרתי את המופע, הוא נקרא עכשיו “ערכים בעומק המחשוף”, ארגנתי תלבושת בהתאם, ואני מוכנה להופעות הבאות. מגיל 21 ומעלה.
blog
קבלי את הבלוג ועוד הפתעות אליך למייל
הרשמי לעדכוניםשנה טובה
המתחזים – סרט הבלהות של CO.CO
דיווח שותפות רבעון ראשון 2022
פברואר האיום
חדש בחנותלחנות
חצאית VIOLET 25 מרלו
חצאית VIOLET 25 חום
חצאית VIOLET 25 אפור
חצאית VIOLET 25 שחור
ג’ינס CARLO 25 ג’ינס כחול בהיר
ג’ינס CARLO 25 ג’ינס שחור
ג’ינס CARLO 25 ג’ינס כחול
סריג DARLING חום