בגדים פשוטים אבל עם הרבה קלאסה ובלי גימיקים. זה מה ששירה ברויאר ראתה בסרט ״למה זה מגיע לי״ וחשבה שגם לנשים הישראליות מגיע.

כה אמרה קוקו שאנל: ״פשטות היא המפתח לאלגנטיות אמיתית״ וגם ״אלגנטיות היא לא נחלתם של אלה שנפלטים משלב ההתבגרות, היא של אלה שלוקחים בעלות על עתידם״. ויש עוד הרבה כאלה, ציטוטים נבחרים מהגברת הראשונה של האופנה במאה העשרים. מי ששחררה נשים ממחוכים והגדירה את מהות האלגנטיות המודרנית: פשטות ואיכות. מי שאהבה רק שחור ולבן, מי שדאגה שלכל כפתור תהיה לולאה ומי שנשים עדיין רוצות ללבוש את ז׳קט הג׳רסי הגמיש ואת השמלה השחורה הקטנה, מאה שנים כמעט אחרי שעיצבה אותם.

למה? כי “לאופנה יש שתי מטרות: נוחות ואהבה. היופי מגיע רק כאשר האופנה מוצלחת”, אמרה הגברת.

חשבתי על כל ציטוטיה של שאנל כשראיתי השבוע את הסרט הצרפתי החמוד ״למה זה מגיע לי״, עמוס קלישאות על גזענות ויחסים בין צרפתים מלידה לבני מהגרים, ועדיין, מהנה מאד.

סרטים צרפתיים אהובים עליי במיוחד. הרבה בזכות הבגדים. כל אחד מהם הותיר בי סימן. חולצת התכלת של רומי שניידר ב״סיזאר ורוזלי״, הצעיף של אירן ג׳קוב ב״חייה הכפולים של ורוניק״, וכל מה שקתרין דנב לובשת ב״יפהפיית היום״ (בעיצוב איב סאן לורן). קלאסיקות שהן מעבר לאופנה. פריטים שהיו לאבני יסוד במלתחת הנשים בעולם המערבי בארבעת העשורים האחרונים.

בדרך כלל אין לי סבלנות לקלישאות, עד שזה מגיע לבגדים. אני מעריצה מקוריות ותעוזה, אבל מעדיפה קלישאות עשויות היטב על פני התחכמויות בשם הצורך להפגין ייחודיות. כאן אני מזדהה עם משפטי המפתח של שאנל. זו גם הסיבה בגללה הצטרפתי ל״קולקטיב קולקשן״ הידוע גם בראשי התיבות קו.קו – Co.Co. כשמה של האם הרוחנית. בתום עשרים ואחת שנה כעיתונאית אופנה (ב״הארץ״ וב״חדשות״), היה לי ברור מה חסר פה. קצת אלגנטיות, מידה של איפוק, קורטוב של קלאסה. לא מהסוג שקונים בסכומי עתק בכיכר המדינה, אלא דווקא בבגדי היומיום הנגישים לכולם.

רציתי להיות חלק מחברת אופנה שמיועדת לשרת הרבה נשים עם תקציב סביר ולהלביש אותן בפריטים מנצחים: חולצת כותנה לבנה, מכנסיים שחורים, טי שירט פסים ושמלה צבעונית בקיץ. בגדים שמתעדכנים בניואנסים לפי האופנה המשתנה – בפרופורציות, בפרטים הקטנים, כמו במלתחה הגברית. רציתי להיות חלק מחברה שמסתייגת מגימיקים, שלא מפחדת לעצב בפשטות אלגנטית מהסוג שלובשות הצרפתיות. בלי יומרות להמציא מחדש את הגלגל, בלי לשחק משחקים. חולצות ושמלות ממבדים רכים , נשיים, כמו שלובשות הנשים המרהיבות ב״למה זה מגיע לי״. בין אם מדובר בבת הצעירה בטי שירט, קרדיגן וג׳ינס, או באם המשפחה שלובשת רוב הסרט חולצת כפתורים בהירה ומכנסיים עם קרידגן וכשמגיע הקיץ היא עוברת לשמלה רפויה באדום. אגב, דווקא בסוף הסרט, כשכולה פתיחות וקבלה והבגדים בהתאם (שמלת פרחים עם כובע סגול), נראית אם המשפחה פחות טוב מקודם.

״בגדים משעממים״ אמרה בסיום הסרט בתי בת העשרים ושתיים, חובבת אופנה מושבעת הבקיאה בכל טרנד. גם היא, כשתיפלט בעתיד משלב ההתבגרות ותקח בעלות על עתידה, תגלה את ההנאה הגלומה בבגדים שיש בהם כבוד לרצף הסגנוני שהתפתח במרוצת השנים, כי כמו שאמרה שאנל ״האופנה חולפת, הסטייל נשאר״.