מתי יקום השר הכלכלי שיזהה את הפוטנציאל העצום שטמון בענף האופנה ויסבסד מפעל צנוע שייתן שירותים מקצועיים למעצבים קטנים, בדרך לפריצה הגדולה. הרהורים בעקבות שבוע האופנה מאת צפרא פרלמוטר

השבוע התקיים שבוע האופנה הישראלי בו הציגו מותגי בוטיק ומעצבים עצמאיים. בהפקה מקצועית להפליא ומתוקתקת לעילא, בניצוחו של מוטי רייף, אפשר היה לחוש התרוממות רוח ונחת גדולה מהכשרונות ששטפו את המסלול בזה אחר זה.
לצערי לא יצא לי לבקר בכל התצוגות ופיניתי את בוקר יום שני להנאה שבעיניים. וכך זכיתי לשמוע באוזניים כלות והתפעלות עצומה של שותפותיי דליה קפוזה ושירה ברויאר על התצוגה הנפלאה של תמרה סאלם (“הקהל עומד על הרגליים!”).

צילום: נמרוד סונדרס.

את התצוגה המצוינת של אלמביקה לא הייתי מפסידה בשום מצב כי:

1. הגר אלמביק למדה איתי, וכבר בשנקר היתה כשרון מובהק.
2. אלמביקה שותפה ב-co.co.
3. תמיד התצוגות של הגר אלמביק מרחיבות את הלב בחיבורי הבדים והצבעים והגזרות. כפי שהגדירה זאת מעצבת אחרת – שמיעה אבסולוטית לצבעים וטקסטורות. וגם התצוגה הזו היתה נפלאה, עם קורטוב מדויק של שמחה וחוש הומור ומוזיקה מצוינת.

צילום: אלון אדר לסטודיו רון קדמי.

את התצוגה הבאה של המותג דניאלה להבי, ראיתי כי:

1. יש לי קשר היסטורי עם המשפחה והערכה גדולה למותג האיכותי שנבנה בעשר אצבעות.
2. אורי להבי לקח על עצמו משימה ענקית להמשך הדרך והוא עומד בה בכשרון גדול.
3. קשה לייצר אפקט ורושם גדול בתצוגה של אביזרים, כשהכוכבים הם סנדלים ענוגים בגובה הרצפה, ותיקים משובחים שפרקטיותם אומנותם. ולמרות הקושי – זה צלח בגדול.

צילום: נמרוד סונדרס.

את התצוגה של ששון קדם ראיתי כי:

1. פעם קודמת לא ראיתי ואמרו לי שהיה מדהים.
2. ששון נחמד, והוא הזמין אותי, אז איך לא אלך?
3. הוא אלוף העולם בדיגום חופשי ואם זה היה מקצוע אולימפי, הוא עלול היה למצוא עצמו מתחבק עם לימור לבנת על הפודיום. או יותר טוב, עם שי פירון, ואכן היתה תצוגה מרהיבה.

וזהו. בשעה חמש וחצי דהרתי לכיוון המתחם לארגן כיבוד, לפתוח כסאות ולקרר קאווה, לכבוד אירוע יום האשה שארחנו אצלנו, עבור העובדות המאושרות של חברת נדל”ן גדולה עם ראש אחר.

המראות הנשגבים מהבמה לא יצאו לי מהראש, ההפקה האדירה והשיחות המתפעלות של אנשי המקצוע ולווייני הלייף סטייל, שצבאו על התצוגות, הותירו אותי עם תחושת התעלות מעורבת בתחושת החמצה. כי מה לעשות? ההרגל לחשבן בראש ללא הרף הציף אותי במספרים. ההערכה הזהירה עומדת על עלות תצוגה למותג של כ-150 עד 200 אלף שקל. בלי לחשבן את העלות המשמעותית ביותר: פגיעה בפעילות השוטפת, שעות מעצב ונדודי השינה. תצוגה כזו היא רק יריית הפתיחה של המותג לתפוס את תשומת הלב של לקוחות וקניינים. כדי לייצר הכנסות מההשקעה האדירה הזו צריך לשכור שירותיו של סוכן מצוין או שואו רום בחו”ל. כמה אלפים בחודש.
צריך להשקיע בתחזוק אתר אינטרנט ופעילות רשת באנגלית ובעברית. עוד אלפיים חמשת אלפים בחודש.
צריך להציג לפחות פעמיים בשנה בתערוכות בחו”ל, 40-50 אלף שקל התערוכה, כולל דינר עם הלקוחה הכי הכי.
וצריך לייצר שניים שלושה העתקים של הקולקציות, לשלוח סאמפלים לשלל סלבס כדי שאולי אחת מהן תתהדר בשמלה על שטיח אדום כלשהו, ולהצטייד בחומרי גלם אם יבואו הזמנות ולספק אותן בזמן, באיכות ובמחיר שיאפשר למכור אותן ולא רק להתפעל מהן. ואת כל זה צריך העילוי ברוך הכשרון לעשות במדינה נטולת תעשיית טקסטיל אבל עם חוק טקסטיל בטחוני אייזן בטון.

הרשתות הענקיות המפוארות שלנו כנראה לא יפרצו לחו”ל. אין שום דבר שפוקס עושה ואמריקן איגל לא יודעת לעשות יותר טוב. לכן הפיתוח העסקי של הרשתות הישראליות המצליחות שלנו הוא פנימה. אבל יש הסתברות לא רעה שאחד מהמעצבים העצמאיים, הכשרונות הגדולים שהציגו בשבוע האופנה, הוא כוכב בפוטנציה. דה מרטין מרג’יאלה פרום יזראל. מתוך מאות סטודנטים לעיצוב שמסיימים לשלם עשרות אלפי שקלים שכר לימוד לשנה – אחד לפחות יכול להיות אלבר אלבז. חמישה שישה כאלו מסמנים ענף, בונים תעשייה ומייצרים תחום ייצוא והשקעות נחשק. כדי שזה יקרה, הם צריכים סיוע בתשתיות ייצור. אי אפשר לדעת מי בדיוק יהיה זה שיצליח. צריך הרבה יותר מטעם טוב ואמביציה כדי להיות האחד. ואפילו כסף למכביר לא תמיד יעזור.

את מפעל פולגת שייצר בדי קשמיר ומשי איכותיים אי אפשר יהיה להקים מחדש. מדובר בהשקעה של עשרות מיליונים שירדה לטמיון. גם לא את מצבעת נגב או תכלת או ארגמן. המפעלים האלו מזמן הפכו לנדל”ן בר מימוש. אבל לקיים מתפרה איכותית, שתדע לייצר כמויות קטנות, קולקציות ראשונות שיביאו בעקבותיהן הזמנות וייצור בכמויות מסחריות, את זה אפשר לעשות בקלות רבה ומימון זניח לעומת הפוטנציאל. מדינה שמתעתדת לפטור ולתקצב 1,800 בחורי ישיבות מדי חודש, יכולה לתקצב ולסבסד מיקרו מפעל שייתן שירותים מקצועיים לארבעים מעצבים, 10% בערך מהמעצבים שבוגרים כל שנה במוסדות השונים.

בינתיים, המעצבים שיכורים ממחיאות הכפיים ואנחנו כולנו נמסים לנוכח כל הכשרונות כולם, וההפקה המושקעת והמקצועית. מישהו מאגף האקסל והתקציבים צריך להתעורר ולהבין שאבק כוכבים ובר רפאלי אחת זה להסתפק במועט. הסיכון בהקמת מיקרו מפעל שיספק שירותי ייצור ראשוניים, בטל בשישים לנוכח הפוטנציאל העצום שהוא יפתח. בשביל זה דרוש איגוד תעשיינים, מכון ייצוא ושר כלכלי עם חזון. או עם ביצים. או עם שלושתם.