היא אינה מגדירה עצמה סוציאליסטית, המודל הקיבוצי לטעמה לא צלח כיוון שטבע האדם ניצח את רוח האדם. והיא סבורה שיש מקום לתקן את הקפיטליזם. מאת צפרא פרלמוטר.

את סיון קלינגבייל הכרתי מדפי העיתון TheMarker ומצאתי את עצמי מזדהה עם דעותיה באופן תכוף. מאוחר יותר הבנתי ששורשינו דומים. גם היא גדלה בקיבוץ בנגב המערבי, ניר עוז, של השומר הצעיר. אני גדלתי בקיבוץ מפלסים, אז, של האיחוד. נפגשנו לשיחה לא קלה על עתיד הכלכלה.

מה את עושה בימים אלו?

עזבתי לפני שנה את העיתונות, אני כותבת טורים מדי פעם בדה מרקר, יש לי בלוג יומי שאנשים מעניינים מתעדים בו יום בחייהם ולמעשה חזרתי לאוניברסיטה. יש שוני גדול בין הסביבה האקדמית לסביבה העיתונאית. באקדמיה נהוג לעשות עבודת עומק על שאלה ספציפית. בעיתונות אתה לומד לדעת מעט על המון. באקדמיה זה הפוך. זה שינוי תפיסה. האקדמיה מנתחת את העבר, העיתונות היא בהווה.

באיזו דרך אפשר להשתמש בכלים העיתונאים ליצירת שינוי כאן ועכשיו? לאדם היחיד יש יכולת להשפיע?

שינוי אמיתי יגיע מאנשים שיכולים לראות גם את האחר. תסתכלי על הגל האופנתי של הצמחונות והטבעונות – מובילים אותו אנשים שרוצים ליצר צדק אבל זה מגיע עם אפס סבלנות לאחר. לפעמים נדמה באופן אבסורדי שיש לנו יותר סבלנות לתרנגולות מאשר לאנשים. שינוי אמיתי יגיע מאנשים שקשובים לאנשים אחרים. אחת הדוגמאות לחוסר קשב הייתה מחאת בתי הקפה. בעקבות השקת קופיקס היה ניסיון לייצר מחאה נגד מחירי הקפה וארוחות הבוקר בבתי הקפה. אנחנו יושבות עכשיו ושותות קפה במחיר גבוה בהרבה מחמישה שקלים. אנחנו נשב כאן שעה ובינתיים בית הקפה ישלם שכר דירה וארנונה וכן, גם שכר עבודה למלצרים. חוסר היכולת לראות שהיחידים שיתעשרו מבתי קפה הם הבעלים של רשתות הזכיונות זה להיות נורא נורא צודק על חשבון מישהו אחר – ובמקרה של בתי הקפה, עסק קטן שמתאמץ בעצמו לשרוד וסובל מיוקר המחייה כמו לקוחותיו.
לאבא שלי בקיבוץ יש משפט שהוא אדם שאין לו עקרונות כי אנשים שיש להם עקרונות מפסיקים לחשוב על הערכים שלהם. הוא אמר את זה כשהיה מנכ”ל נירלט, המפעל הקיבוצי, והתחילה התעוררות בבניה בשטחים. אלו היו ימי האינתיפדה הראשונה. יום אחד חזרנו ממחנה הקיץ של השומר הצעיר בכתה ט’ וגילינו לתדהמתנו שאנחנו יושבים על אדמה כבושה. פתאום הבנו שהים הזה הוא לא שלנו. ואבא שלי בנה בתים בגוש קטיף ואני לא הצלחתי להבין איך הוא נותן לזה יד ומוכר להם צבעים. והוא אמר לי – את גוש קטיף יבנו בלעדי או איתי אין לי שום בעיה לתת ביד אחת את הצבע כדי שיבנו וביד השניה לעשות כל מאמץ כדי שיפסיקו לבנות שם.
אז לא חייתי עם ההצהרה שלו בשלום. כנערה העדפתי גישה טהרנית יותר. אבל כיום אני מאוד משתדלת לא להתקבע.

צילום: אתר פרש

אי השיויון המתרחב בחברה המערבית הוא הבעיה המרכזית היום. האם אחריות תאגידית היא הפתרון?

אחריות תאגידית תופסת את המקום של פילנטרופיה. אבל הפילנטרופיה לא צריכה לבוא מתוך החברה העסקית. בשנים האחרונות אחריות תאגידית היא פעמים רבות כלי למירוק המצפון (שלא לדבר על חברות שעושות בה שימוש בכדי להרוויח קשרים עם רשויות שונות). מייקל פוטרס כתב את המאמר שלוhow to fix capitalism בינואר 2011. בארה”ב מדברים הרבה על הנושא של אחריות אישית. לא לתרום מהחברה כי זה נותן הקלות במס, אלא לתרום באופן אישי. האגדה מספרת שכשוורן באפט קנה את ישקר הוא פנה למשפחת ורטהיימר ואמר להם שמעכשיו התפקיד של ישקר זה לממן את האלמנות והיתומים האמריקאים ולכן אסור להם לתרום כסף מהחברה. הבעלים רוצים לתרום? יתרמו מכספם הפרטי.

בארץ לא פעם ההוצאה של כספים נעשית על חשבון המשקיעים. המשקיעים זה הפנסיות שלך ושלי, אין שום סיבה שאנשים עשירים יתרמו את הכסף שלנו. תפקידה של החברה הוא לעבוד בצורה הטובה ביותר תוך שהיא מסתכלת על טובת כל בעלי הענין ולא רק על תשואת ההון לבעלי החברה. יש לוודא שזה טוב גם לספקים, גם ללקוחות וגם לעובדים.

באמת כשכתבתי למה מעצבים לא צריכים לתרום את הבגדים העודפים שלהם, קיבלתי תגובות חריפות

הם לא צריכים לתרום את הבגדים! כתבתי לפני כמה חודשים שני טורים אחד אחרי השני שדיברו על מחיר כוס הקפה ב COFIX ומי הם האביונים שסופגים את ביטול העמלה של 5.20 ש”ח בGET TEXI , כי אנחנו אוהבים לנסוע במוניות. כמות הטוקבקים והסגנון המשתלח – זה היה פשוט נורא. אנשים עסוקים במגיע לי, אנשים עסוקים בלצרוך, יש לנו אפס סבלנות לסבל של האחר.
גם במחאה החברתית של קיץ 2011 היו לא מעט אנשים שפירשו את הרעיון של צדק חברתי כהוזלה שתאפשר צרוך יותר. יש אנשים שמה שמניע אותם זה לא העושק והקושי שמייצר יוקר המחייה, אלא הרצון לצרוך יותר ויותר בזול. כשפרסמתי את הטור על המוניות אמיר טייג, העורך שאל אם באמת אני רוצה להיות שנואת העם מספר 1. בגלל הטוקבקים המתלהמים. בארה”ב עוסקים הרבה בנושא המחיר של וולמארט – איך תרמו המחירים הזולים לעודף צריכה ומדוע העובדים מרוויחים שכר רעב ולמעשה משלמים את המחיר.

עטיפת הספר. צילום: קרי ווילינגטון

יש ספר נפלא בשם overdressed על תעשית ההלבשה בעולם בעידן הגלובאלי.
ללי אדלקורט, נביאת הטרנדים, יש משפט נפלא שאומר שבצרפת מחיר הקרואסון הוא כמו מחיר של ביקיני של ילדה בת ארבע. והבעיה היא לא במחיר הקרואסון. אנשים לא מבינים.

טי שירט ממותגת של אברקומבי 34$

לפעמים יש לי תחושה שהמחאה החברתית ממשיכה להתקיים רק בדה מרקר. אפשר להניע לפעולה? לא במחאות נגד אלא בפעולות בעד?

מקווה שכן. אבל אולי זאת אופטימיות מיותרת. מציאות מוכיחה שלמרות השיח על יוקר המחייה ועושק המחירים כולנו ממשכים לצרוך כאילו אין מחר. אם נצרוך באופן מושכל, לא תהיה ברירה אלא להוריד מחירים, כן, גם של מותגים מובילים. אבל אנחנו קונים ובוכים.
להפסיק להיות קורבנות צריכה זה ענין של חינוך. אני מנסה תמיד להסביר את זה לילדים כשאני מגיעה לבית הספר ליום הורים מלמדים, גנבתי את זה מאיש מיתוג ששמעתי הרצאה שלו באנגליה. הוא הראה שלוש חולצות טישירט לבנות, כל אחת של מותג אחר, והוא עשה מכירה פומבית. כמה אתה מוכן לשלם על כל חולצה. תמיד יש את המותג שהילדים מוכנים לשלם עליו הכי הרבה, כמו הברקרומבי אנד פיץ. אין להם בעיה להגיע גם לחמש מאות שקל. ואז מסבירים להם שכל החולצות האלו יוצרו באותו מפעל בבנגלדש, ובעצם, הנכונות שלהם לקנות אותן בסכומים כל כך גבוהים ומשתנים היא מטופשת.
כדי להמשיך לצרוך באופן יותר מושכל צריך להשקיע המון בחינוך של הילדים.

מש”ל, כל הסיפור הכלכלי כולו, סביב טי שירט לבנה אחת.