מדי פעם עולה השאלה אם יש דבר כזה עיצוב ישראלי. זה חשוב כנראה להרבה אנשים, או שזה נושא טוב לכתוב עליו בעיתון. בכל מקרה, נראה לי שהבנתי מדוע עולה הנושא ואיך יתקיים העיצוב הישראלי בעתיד.

השבוע, בהמלצתה של חברתי ע’ סיימתי לראות את העונה הראשונה של לות’ר, סדרת מתח עם תו תקן של הבי.בי.סי. שווה. תודה. בפרק הסיום מצטטת אחת הגיבורות מחקר שנעשה בשנת 1988 על ידי שני פסיכולוגים שהגיעו למסקנה כי “הונאה עצמית חיובית” היא חלק נורמאלי ומועיל בחייהם של רוב האנשים.
מסתבר שאנשים נוטים לשקר לעצמם בעיקר בשלושה תחומים:

• הם רואים את עצמם בצורה חיובית במידה לא מציאותית
• הם חושבים שהם שולטים בחייהם במידה גדולה יותר מהמציאות
• הם מאמינים שהעתיד יהיה טוב מהמידה המוצדקת על פי הוכחות ההווה

החזרתי את הסרט לאחור שוב ושוב על מנת לרשום במדוייק את הפנינים האלו שנפלו באישון לילה על אוזני. נראה שזהו הסבר נפלא למצב הקיומי של העיצוב הישראלי ותאור מאיר עיניים של המצב הכלכלי חברתי המזופת שהוא מנת חלקו של העולם בשנים האחרונות.

העקרון הראשון למשל מסביר למה יושבי השפיץ העליון בעקומת אי השיוויון שנסקה מעלה מאז המשבר (וגם לפניו), לא מבינים מה רוצים מהם. אם הם מתעשרים יותר ויותר בזמן שמעמד הביניים ושאר 99% העם מדשדשים לאחור, זה מן הסתם בגלל שהם כנראה מוכשרים יותר, או ראויים יותר או סתם ברי מזל. כך או כך, מה בדיוק מצופה מהם לעשות עכשיו? להשליך את כל ההון הזה שהתנפל עליהם? להתחלק בו עם אחרים? המעצבים לעומתם, משוכנעים שכשרון ותשוקה הם תנאי מספיק להצלחה ועומדים כנגד ההון והגודל. אחרי עונה וחצי, רובם מתפללים שההון של השפיצון יחבור אליהם ויביא עמו את הגודל. ולמה לא אם כשרון כבר יש? (למה לא? למה כן?)

המימצא השני מסביר בצורה טובה את תפיסתו העצמית של מעמד הביניים. הם (אנחנו) שיצאו לרחובות, מחו נגד העלאת המחירים, קישטו שלטים נגד ביבי ומתלבשים בחנות יד שניה, מסונוורים מהעובדה שלפעמים, בקטנה, זה מצליח. עובדה, “השיח” השתנה, מחיר הקוטג’ צלל ב2% שלמים למשך שבוע והפוליטיקה התפשטה מגדרות עיבלין לתפריט טבעוני ואופניים ירוקים. וכך אנו טועים לחשוב שאם נמשיך למחות בנחישות נשיב את המעמד לחיי הביניים. למרבה הצער קשה לקבל ששינוי המציאות לא יקרה כנראה בגלל מעשים גרנדיוזיים שעיקרם דיבורים, וזבנג וגמרנו. המציאות תשתנה רק אם הרבה מאוד אנשים יתנו את הדעת על הרבה מאוד פעולות יומיומיות, סיזיפיות, לאורך זמן, ויחליטו לנהוג אחרת. זה דורש מאמץ ואומץ והתמדה גם כשהציניות משתלטת או נדמה שאפשר כבר לנוח. למשל לקנות במכולת במקום בסופר גם נייר טואלט ולא רק חלב כשנגמר, ולפרנס כך עוד עסק עצמאי, או לקנות חולצת מעצבים במחיר מלא (ולא רק בסוף העונה בבזאר, עם הרבה תרוצים רציונאליים לכאורה).

והממימצא השלישי יכול להסביר סוף סוף למה התפתחה תעשיית ההשכלה הגבוהה בכל מחיר לכל דורש, למרות שהסיכויים למצוא עבודה או להתפרנס מהמקצוע הולכים ופוחתים. זה מסביר למה לבנו יוצא אל פועלי “נגב טקסטיל”, למה אנחנו נורא בעד מעצבים ישראלים ועבודה עברית אבל מקדשים את התחרות החופשית וטובת הצרכן ולכן הורדנו את מכסי היבוא. כנראה נדמה לנו שבעתיד כשיהיה שלום עולמי ושיוויון ושיתוף, H&M וזארה יתמכו במעצבים הצעירים שלנו ולכולם תהיה עבודה. וכדי שזה יקרה אנחנו קונים ברשתות הגדולות ומבטיחים את חוסנן, אך לא שוכחים לחזק את ידי המעצבים הישראלים ולחשל אותם בביקורת בונה (האיכות ירודה, הבדים – אוסף מקרי, המחירים נורא גבוהים ואין בשורה בעיצוב). שיהיו מוכנים ליום פקודה. אם יש דבר כזה עיצוב ישראלי – הוא מאופיין ביכולת להתקיים משאריות, כנגד כל הסיכויים.