מכל הנשים שאני אוהבת להתלונן מולן על חיי, מינה היא האהובה עלי מכל. אנחנו נפגשות פעם בשבוע, בסופר הכי יקר בתל אביב. היא יושבת על הכסא, מעבירה את הביצים-חלב-הופה, פירות יער קפואים-מישהי-מתפנקת-פה ואני חופרת לה על חיי. יצויין שאני חופרת לה על חיי המדומיינים. מול מינה אני אם חד הורית (אך אמיצה ונהדרת!) שגברים רעים פוקדים את חיי האהבה שלה על בסיס חודשי ובנה הבכור, מומו, נמצא תמידית כפסע מעבריינות נוער. “את לא מבינה מה הוא עשה לי” אני פותחת איתה כל שישי בוקר “איך, איך, אני נופלת על הגברים האלו”. אני יודעת, אני הבזויה שבנשים. והדבר האחרון שמינה צריכה בשישי בבוקר זה את השמאלנית המשתכנזת עם בעיות עולם ראשון שתלרלר לה על דייטים, אבל בינתיים נראה שהיא משתפת פעולה. “גבר טוב זה רק אבא וגם זה לא תמיד” היא קובעת מעל הקוטג’ 5% “עזבי אותך, כולם מאנייקים”.

מינה מבינה אותי. מינה רואה מי אני באמת. מינה הייתה שם בשבילי השבוע כשהעברתי בקופה שמנת מתוקה, אינסטנט פודינג וסוכריות צבעוניות ורק רציתי שמישהו יבחין. “הוא אפילו לא זכר” אני אומרת לה עם דמעות בעיניים “יום ההולדת שלי והוא לא זכר, הנבלה.  אז את יודעת מה אני אעשה?” הקול שלי עולה במעט מעל האוקטבות של ההיא שרבה על החלות “אני אכין לעצמי עוגה!”. מינה מהנהנת ועושה לי הנחת מועדון למרות שאין לי את הכרטיס עלי “כל הכבוד לך. תדאגי רק לעצמך! מזל טוב מותק!”. אני יוצאת מהסופר ויודעת שהגעתי לדרגת שפל חדשה. מילא לחיות בהדחקה על החיים שלי, אבל להוציא את זה על מינה? לא חראם? כי החוקי באמת לא זכר שיש לי יומולדת, אבל זו לא אשמתו. אני עשיתי הכל שהוא ישכח.

ברוכה הבאה לגיל 34. מסיבות הפתעה? פאתט. רשימת מתנות באימייל? מגוחך. לסבול בשקט כמו אישה מעונה, לדרוש שלא יעשו לך כלום ואז להיעלב שלא בירכו אותך ביום הולדת שמח בקבוצת הפייסבוק הסודית שלך? דינג-דינג-דינג. כי הנה, הגעתי לגיל שאפשר להתחיל להקטין את עצמך. להצנטע. לחלוק את מאפינס היומולדת העלוב שלך מנולה עם בת השנתיים. כבר לפני חודשיים התחלתי לפזר “אני באמת לא צריכה כלום” ו”השנה לא נחגוג, למי יש זמן עם הילדות והעבודה”. אמרתי לעצמי שעכשיו אני כבר אצילית ובוגרת ולא צריך לעשות עניין מעוד יומולדת. או קמט. אז מה עם בפנים אני צורחת “קיבינימטטטטטטטט! רוצה מסיבת הפתעה עם בלוני הליום בצבע כסף וחשפנית שקופצת מתוך מרשמלו! מה הבעיה לרכז חמישים מחברי הטובים לאירוע אינטימי? על ספינה? בחו”ל?” בחוץ הפגנתי איפוק אלגנטי והרגעתי עם “פרחים? אסתפק בטייקאווי מהשכונתית, זה בסדר”

כי הנה. הגעתי לשלב הביטול העצמי. לשלב ה”לא צריך לעשות בלגן מסביבי” שכולנו נופלות בו עם השנים והילדים. תמיד חששתי מהשלב הזה. ראיתי נשים אחרות – חכמות ומוצלחות ממני – טובעות בו מבלי להסתכל לאחור. יום אחד זו מסיבת חוף עם דליי אלכוהול וחשקים זרים, שנה לאחר מכן כולן לובשות מאמ ג’ינס ומאחלות בלקוניות בפייסבוק “מזל טוב אהובה, שיקרו השנה רק דברים טובים”. פעם הייתי מסתובבת עם זר פרחים על הראש ובלונים רק כדי שזרים יאחלו לי מזל טוב ברחוב. היום? אני אפילו לא אנצל את ההנחה של הניוזלטר. והחלק הכי נורא? אני מבינה את זה רק עכשיו. אחרי שיום ההולדת נחגג באיניטימיות בהסלקת האשראי על השמלה הזו ובבעל שהבטיח “שאני רק אסיים את הפרויקט הזה ונחגוג כמו שצריך”. אז הנה, הזדמנות אחרונה בהחלט. יש מסיבה בקרוב. בלונים. חדי קרן ואלכוהול זול. מי מגיעה?