שירה ברויאר מראיינת את חברת ילדותה ענת (אלוני) לכנר, פרופסור למינהל עסקים מאוניברסיטת ניו יורק על ביג דטה (מאגרי נתונים גדולים) ועל החזון שלה: הקמת ספרייה דיגיטלית עצומה שתאפשר גישה לכל הצבעים ולכל המידע אודותיהם.

זה היה אחר צהריים קייצי לפני שלוש שנים. ענת (אלוני) לכנר, פרופסור למינהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק שהתה כמדי אוגוסט בחופשת מולדת עם בעלה ושני ילדיהם וירדה לחוף הצוק עם ספר בידה. היא הזמינה קפה ופתחה את הספר “אשפי המספרים” שקנתה בדרך לים. היא הספיקה לקרוא רק שלושה עמודים כשלפתע צץ במוחה רעיון. היא סגרה את הספר, הזמינה חשבון וטסה הביתה לכתוב את מה שניצת במוחה: מאגר נתונים עצום בגודלו, שיכיל את כל המידע האפשרי על צבעים. מה היה צבע גלימת הקטיפה שלבש הקרדינל הצרפתי במאה ה 16? איזה גוון של אדום נמכר ביותר בקולקציות החורף שעבר בפאריס? באיזה גוון היתה השימלה של גרייס קלי כשקיבלה את האוסקר ב 1955? את התשובה לכל שאלת צבע, בין אם מדובר בעומק הגוון, בנוסחה שמרכיבה אותו או בהקשר ההיסטורי שלו, לכנר רוצה לכנס במאגר נתונים גדול (ביג דטה). להכנס אליו, יוכלו בתמורה לסכום שלדבריה לא יהווה שום מיכשול (כ 100 דולר), כל מעצב וכל מי שמתישהו צריך יהיה להחליט על צבע המוצר עליו הוא אחראי.

מקור

“כל העולם הולך היום לכיוון הביג דטה. לדעתי מי שלא בכיוון, לא יתקיים. היה לי עניין מקצועי בנושא אבל גם עניין אישי בגלל העסק שלי לחיזוי צבעים” אומרת לכנר בראיון שאנחנו עורכות לראשונה. אנחנו חברות טובות עוד מימי גן הילדים, גדלנו יחד באותו רחוב ברמת אביב ויחד עברנו לתיכון חדש בתל אביב. שכל חד, מחשבה מהירה וטונות של אמביציה היו לה תמיד אבל יכולת המימוש העצמית, האומץ וההישגים, מותירים אותי מולה פשוט שמוטת לסת, מנסה לפענח איך הגיעה עד הלום:

מה את עושה בימים אלה ומה מעסיק אותך?

“יש לי שלושה תחומי פעילות: הוראה באוניברסיטה, ייעוץ לעסקים ועסק לחיזוי צבעים שכולל מיזם לבנית מאגר צבעים דיגיטלי שנמצא בשלבי פיתוח ראשונים. אני גם מרצה במקומות שונים על נושאים מעולם הניהול. כרגע מעניין אותי תחום המורכבות. המציאות הניהולית תלויה היום בהמון אלמנטים בגלל שהעולם הפך טכנולוגי וגלובלי. התלות ההדדית הזאת בין המרכיבים יוצרת תחושה של הצפה ועומס שגורמים לחוסר שליטה, והכי חשוב: לחוסר יכולת לנווט. אנחנו הולכים לקראת מציאות חדשה ולא מוכרת וההבנה הזאת מטלטלת אנשים. כשאני מלמדת, אני מראה לסטודנטים, תמונה משנת 2009 של אשה ערבייה עם רעלה מדברת באייפון ואני שואלת אותם מה הם רואים? כולם אומרים: ערבייה עם אייפון ואני אומרת להם, אתם רואים את הזרעים של האביב הערבי. כי כבר ב-2009 אותה ערבייה היתה מחוברת. היתה לה גישה לאנשים, לחומרים בפייסבוק, לרעיונות ודעות בלי התיווך והפיקוח של השלטון. אני מניחה שבעתיד לא יהיו מדינות. פשוט לא יהיה בזה צורך, אבל מה תהיה צורת ההתארגנות החדשה? ואיך אנשים ישמרו על הצביון הלאומי שלהם? יש שלט על הדרך המהירה בניו יורק: האיש שיחיה עד 150 כבר נולד! זה מעלה שאלות כמו מה הסידור הכלכלי העתידי? מה הסידור המשפחתי? האחריות של השלטון לדאוג לאזרחים הולכת ומאבדת את המשמעות שלה כי אנשים דואגים לעצמם ומתאגדים גלובלית דרך הרשתות החברתיות שתומכות בהם רעיונית, כלכלית, רגשתית וחברתית. ההשפעות ההדדיות מובילות לבנייה של מבנים חברתיים, כלכליים ופוליטיים חדשים שיאפיינו את המאה ה21. אנחנו כבר חיים בה אבל מתנהגים לפי הדפוסים של המאה הקודמת. השלום למשל, יתהווה בין אנשים. הוא לא יגיע דרך הממשלות אלה דרך גוגל. הכל מגיע מלמטה ומנגד יש תהליך התפוררות של המבנים החברתיים הקיימים. הילדים שלנו מחוברים למחשבים אבל גם לחיים ובצורה אחרת ממה שאנחנו רגילים. כולנו חוששים שהם מול המחשב במקום להיות במציאות אבל הם אלה שממציאים את המציאות החדשה כי בעתיד הם יוכלו לבטא את הצרכים החברתיים של זמנם יחד עם המיומנויות הטכנולוגיות שרכשו. השינויים כל כך עמוקים שבכל חברה ובכל מדינה צריך להיות צוות חשיבה שמתעסק בשאלות האלה ובפיתרונות האפשריים. במדינת ישראל, אם לא היה את פרויקט החממות הטכנולוגיות, ולא היו מקימים את 8200, המצב היום היה מאד קשה. מזל שהיה מי שהבין שהדבר היחיד שיש לנו זה טכנולוגיה אחרת מצבנו היה גרוע כמו ביוון, ספרד או איטליה. ארצות שנשענו רק על נכסים מסורתיים כמו תיירות ולא יצרו בסיס לשינוי”.

אז אם ככה מצבנו לא רע כל כך?

“כן, מצבנו לא רע. ישראל נחשבת למעצמה טכנולוגית שנסחרת בכל הבורסות בעולם. הכסף שמגיע מכך משפר תחומים נוספים אבל השיפור לא מגיע מהממשלה אלה מהיזמים, מהאנשים עצמם. כל מה שפעם היה ברור, עומד היום בסימן שאלה. הרבה מהייעוץ שאני נותנת, מתייחס לשאלות כמו איך להתמודד עם השינויים שמתרחשים ואיך הביג דטה והשילוב בין יכולות מיחשוב מתקדמות לבינה מלאכותית, מחוללים שינוי עולמי בניהול עסקים, חברות ומדינות”.

 איך הגעת לתחום ייעוץ הצבעים?

“כשעשיתי דוקטורט עניינה אותי חדשנות בעסקים. במסגרת המחקר, הגעתי לחברת הצבעים בנג’מין מור שהיא בעלת מוניטין בינלאומי ופגשתי בה את מעצבת הצבעים הראשית, לזלי הרינגטון. זה היה בסוף שנות ה90 והפכנו לחברות טובות. היו לנו הרבה שיחות על איך ניתן לחבר בין עולם העסקים לבין העיצוב. בשנת 2001 לזלי עזבה את ‘בנג’מין מור’ והחלטנו להקים חברה לייעוץ אסטרטגי בתחום הצבעים. צבע נכון משמעותו מכירות בעוד שצבע לא נכון משמעותו מלאי. ב 2006 התפרסמה כתבה גדולה על לזלי ועל תחום חיזוי הצבעים ב”ניו יורקר”. בעקבות הכתבה, אשה בשם מרגרט וולש שהיתה בעלת חברה בשם “The color association” פנתה אלינו. היא היתה מבוגרת וחולה וחיפשה מישהו מתאים שיקנה ממנה את החברה שירשה מאביה. מדובר בעסק שנוסד על ידי אנשי טקסטיל ב1915 בניו יורק במטרה לתת לאנשי האופנה תחזית לצבעי העונה הבאה. היא ראתה בנו יורשות מתאימות וב2007 רכשנו את החברה בסכום מאד אטרקטיבי וקיבלנו ארכיון ענק של צבעים. ארגזים על ארגזים עם בדים ומגזינים, כרטיסי צבעים, קלסרים ושידות ענקיות עם דוגמאות צבעים שמכילות אוצרות: כל קשת הצבעים שמשרתת את מלכת אנגליה, מצבעי גלימות המלוכה ועד לצבעי הריפוד בארמון. כל צבעי הדגלים של מדינות העולם וכל הכפפות, מהראשונות ביותר שעיצב כריסטיאן דיור למשל. מייד אחרי שקנינו את העסק, כל העולם התמוטט בגלל המשבר הכלכלי. כל מה שידעתי בתור פרופסור למינהל עסקים עמד עכשיו במבחן המציאות. חשבתי, איך להפוך את הידע התיאורטי למעשי? זו היתה חוייה לימודית סוחפת שהגיעה בהפתעה כמו רכבת הרים מטורפת. בסופו של דבר יצאנו ממנה מחוזקות ויצירתיות. הבנתי שהחברה שלנו יכולה לשרוד ולהתפתח במאה ה21 דרך הביג דטהֿ עם יצירת מאגר נתונים גדול של צבעים. אנחנו רוצות להיות מעין גוגל של הצבעים. אגב, אני לא בטוחה שנצליח אבל המטרה האמיתית היא הבנייה, ההתנסות, ההתפתחות והיצירה.”

איך יישמתם את הרעיון ובאיזה שלב הוא נמצא היום?

“באופן מעשי לקחנו את הצבעים וסרקנו אותם דיגיטלית. יצרנו מסד נתונים של עשרים אלף צבעים מתויגים לפי שנה, מעצב וכו ואז חשבתי, למה בעצם שלא יהיה לנו בסיס נתונים של כל החברות צבעים ושל כל המוצרים? פנינו לחברות , הוספנו צבעים וגייסנו צוות קטן שפיתח אלגוריתם בעל יכולת טכנולוגית לקרוא את תעודת זהות של הצבע. את ה rgb שלו שזו נוסחה גנרית שמבטאת כמה אדום, ירוק או כחול יש בכל צבע ופיתחנו עוד אפשרות טכנולוגית לקריאת צבעים ספציפית כך שאם מישהו מחפש את האדום שהכי הלך בענף התיקים בפאריס בקיץ 2013 למשל, הוא יוכל לקבל אותו גם מתוך תמונה שיש בה שמיים כחולים ומכונית צהובה, למשל.
מבחינה אסטרטגית חשבנו למי ספריית צבעים כזאת מיועדת? האם היא תביא תועלת לאנשים? איך נתמחר את הכניסה אליה ובנינו תוכנה שמאפשרת הצלבת נתונים כך שאם מישהו ירצה לדעת איזה צבע של אופניים לילדים מבוקש ביותר בארץ מסוימת בזמן מסוים, הוא יוכל למצוא את המידע הזה. כרגע אנחנו נמצאים בשלב שבו נתנו את הסקיצה הראשונית של המאגר הזה לקבוצת ביקורת. אחרי שנקבל ממנה הערות לתיקון, נגייס צוות גדול ונגייס כסף. יש לנו עוד הרבה מה לפתח והרבה בעיות לפתור ואני מקווה שעד החורף, יהיו לנו הנתונים ונדע איפה אנחנו עומדים. היה לנו מזל. בפברואר 2013 הלכנו להקטון (Hackathon) מרתון לפיתוח רעינות טכנולוגיים בחסות הרסט בניו יורק. באנו לשם באקראי כי באותו סופש ירד המון שלג והילדים שלי וגם של לזלי היו בחופש מחוץ לבית. הרסט נתנו לכל באי ההקטון כניסה למשך הסופ”ש למאגר התמונות שלהם ופיתחנו משהו מאד ראשוני ש’קורא’ את הצבע. בסוף ההקטון, כל אחד היה צריך להציג את הפרויקט שלו מול חבר שופטים. זה היה אחרי מרתון בלי שינה, עם בירות, מוסיקה ואוירה מאד כיפית ולשמחתנו העלו אותנו לחדר ישיבות והודיעו לנו שזכינו. זה היה מדהים, זכינו אמנם בסכום סימבולי אבל גם בחשיפה ובהתעניינות של קבוצת המשקיעים של הרסט. הצגנו להם את הרעיון, הם שלחו אותנו להמשך פיתוח ונחזור אליהם בהמשך.”

איך את מסבירה את ההישגים שלך?

“זה הכל עניין של סקרנות, אסטרטגיה ומזל. האמריקאים אומרים שהמזל מעדיף את מי שמתכונן. אני כל הזמן מתכוננת…”