הניחי את הגלימה, הורידי את העקבים, גיבורות העל החדשות מגיעות למסך שלנו ויוצרות את השלב הבא במהפכה הפמיניסטית

לג’סיקה ג’ונס יש ציון של 93% ביקורות חיוביות באתר הביקורות ‘רוטן טומאטו’,  למרות שכל הסיכויים היו לרעתה. ג’סיקה ג’ונס היא גיבורת-על בסדרת טלוויזיה שחברת נטפליקס הפיקה. היא גיבורת על צעירה יחסית, רק ב-2001 הופיעה החוברת הראשונה שלה, כך שאין לה אפילו מיתולוגית קומיקס להתהדר בה. ג’ונס גם לא מרשימה במיוחד מבחינת יכולות ועלילה היקפית. היא מתגוררת בניו יורק, היא חוקרת פרטית וכוחות העל שלה הם, אה, להיות ממש חזקה ולקפוץ גבוה. אבל למרות שהיא עלתה לשירות של נטפליקס רק בחודש שעבר, היא כבר נכללת ברשימות “הסדרות שעשו את 2015” ומבקרים קושרים לה כתרים כמו “הסדרה הכי טובה בטלוויזיה” (פורבס), “אנטי גיבורה קודרת ומשכנעת” (טלגרף) ו”סדרה שאסור לכם לפספס” (וראיטי).

לעזאזל, אפילו הכוכבת הראשית של ג’סיקה ג’ונס נראית כמו גיבורת על שהכוח שלה הוא להבריח צופים ומבקרים. הדמות הזו התלבשה על קריסטין רייטר (“שובר שורות”), מישהי שאולי יכולה ללבוש טייץ וגלימה בצורה משכנעת, אבל תעדיף לעלות אותם באש עם מצית מעוטר בגולגולות ואז לדרוך עם מגפי האופנועים שלה. ג’ונס של רייטר היא זעופה תמידית, מתבודדת, גסת-רוח ומישהי שלא תמיד זוכרת להחליף תחתונים. איפה היא ואיפה “עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה”? אם כבר, עם כוח גדול אפשר לשתות ויסקי עד שנרדמים באמבטיה ואז אפשר להתעלל בג’וקים שבכיור. פוש אפ? מחוך? מגפי עקב? פלצור מוזהב? תנו לי בויפרנד ג’ינס ומעיל עור וזוזו לי מהעיניים זונות.

אז למה המבקרים מתעלפים והצופים מורידים? אל”ף – זו באמת טלוויזיה מצוינת. דיאלוגים משכנעים, קטעי אקשן מושקעים ואפילו האפקטים המיוחדים נראים כאילו מישהו הסכים לשים עליהם כמה שקלים. ובי”ת, וזה החלק החשוב פה – ג’סיקה ג’ונס היא התוצר המובהק ביותר של המהפכה הפמיניסטית בתעשיית הקומיקס. מהפכה מהירה, כואבת, שנתקלת בהרבה התנגדויות מהגווארדיה הישנה ושמעורבים בה סכומי עתק שמסובבים את גלגלי הדפוס והפילם לכיוון הנכון. קדימה.

קומיקס, יעידו הסטטיסטיקות, הוא תחום גברי במהותו. הן ברמת הכותבים והן ברמת קהל היעד. סופרמן, ספיידרמן, באטמן וחבריהם נוצרו על ידי כותבים ומאיירים שפנטזו ליצור את האלפא-גבר המושלם. אפילו וונדר וומן, גיבורת העל הראשונה שנבראה ב-1941 על ידי ויליאם מולטון מרסטון (פסיכולוג וממציא בדיקת לחץ הדם) היא גיבורת על שנבראה על פי פנטזיה גברית. מלכת האמזונות, בחורה קשוחה, אבל כזו שמסתובבת עם עקבים, לאסו מוזהב ומחשוף ועם נטיות סדיסטיות ואפיל מיזוגני. נשים היו חלק קטן ומשפיע בתעשיית הקומיקס, אבל כוחן נשמר בעיקר מאחורי הקלעים וללא קרדיט פומבי. קחו למשל את דורתי א. וולפולק (1913-2000), מי שנחשבת לגברת הראשונה של הקומיקס. בשנות הארבעים היא הייתה אחת משלושת העורכים הראשיים של DC קומיקס, היא סייעה בפיתוח העלילות של הגיבורים השונים ואף גייסה כותבות לשורותיה. היא גם אחראית לזה שאפשר להרוג את סופרמן. “חשבתי שהעובדה שסופרמן הוא מושלם ונטול חולשות קצת משעממת” סיפרה וולפולק בראיון ב-1993 “יצרו אותו כגבר המושלם ואין דבר כזה. החלטתי לכתוב לו ‘עקב אכילס’ ולהמציא את קריפטון. פתאום הסיפור השתפר פלאים”.

אז עבור סופרמן המצב השתפר, אבל הנשים, מצער להודות, נשארו במקום. כלומר, בשתי מקומות – או שאת החברה היפה של הגיבור שתמיד מצליחה להיקלע לצרות (ולהינצל!) או שאת סוג של פנטזיה מינית-גיבורה נשית שנראית מעולה בטייץ וחליפת לטקס. אשת החתול, אלקטרה, סטרום, האלמנה השחורה. לכל אחת מהן יש כוחות אחרים, כולן יודעות לרוץ על עקבים. ואז, בתחילת האלף הנוכחי, משהו התחיל לזוז. תעשיית הקומיקס שכבר החלה לגסוס ממיעוט משתתפים וקונים התגלתה מחדש על ידי שני קהלים חדשים: אולפנים הוליוודים ונשים. יותר מדויק – נערות מתבגרות.

האולפנים הקולנועים אוהבים את הקומיקס כי מדובר (כמעט) תמיד בסיפור הצלחה כלכלי. יש כבר עלילה שנכתבה והוכיחה את עצמה, יש מעריצים פאנטיים שיבואו לראות שוב ושוב את הסרט כדי לדבר עליו אחר כך באלפי בלוגים וצ’אטים ויקנו את המרצ’נדייז ויש את ההתפתחות הטכנולוגית שתתמוך בכל הפנטזיות האלו ותכפיל ותשלש את ההשקעה. אם ברגע זה אתן מצקצקות ואומרות לעצמכן “סרטי קומיקס, את מי זה מעניין, הילדים שלי הולכים לראות את זה”, הרשו לי להפנות אתכן למקרה בוחן אחד – איירון מן. הרעיון להפיק את איירון מן הסתובב בהוליווד מ-1990, עבר כמה אולפנים, כמה ליהוקים ועשרות במאים. כולם הסכימו שמדובר בפרויקט שלא ייצא לפועל. כשהוחלט שרוברט דאוני ג’וניור, מי שאף חברת ביטוח לא הסכימה לבטח אותו בשל נטייתו להסניף את משכורות המיליונים שלו דרך האף, יגלם את התפקיד הראשי, אפילו המעריצים השרופים של הדמות התייאשו. ואז ב-2008 יצא איירון מן למסכי הקולנוע והכניס בסוף שבוע אחד 90 מיליון דולר. נכון להיום, שבע שנים לאחר שיצא למסכים, הוא הכניס כמעט מיליארד דולר. ההצלחה המטורפת של איירון מן הטיסה כל מי שקרא אי פעם חוברת קומיקס להוליווד והכניסה את התעשייה לסחרור מטורף. סרטים המבוססים על חוברות קומיקס התמקמו בנוחות בראש רשימת שוברי הקופות של כל הזמנים והצילו להרבה אנשים את התחת, את העבודה ויש כאלו שגם אומרים את הוליווד בעצמה.  

במקביל– גם נשים החלו לקרוא קומיקס. ולכתוב קומיקס ולקנות קומיקס ולבוא לראות את סרטי הקומיקס המגניבים האלו וגם לשאול, בקול – תגידו, לא מגיע לנו גם גיבורות נורמליות? כאלו שמג’נגלות בין הקריירה, הילדים, הבוס שמטריד מינית והעולם שצריך להציל? אנחנו כבר מהוות 30% מהקונות הקבועות של החוברות והמרצ’נדייז ומציפות את קומיקון בתחפושות מגניבות, לא מגיעה גם לנו גיבורת על שלא נראית כאילו היא יצאה הרגע מסרט פורנו חובבני?

הנה, בינואר השנה למשל התפרסם און ליין מכתב שכתבה רואן, ילדה בת 11 מאילינוי, ארה”ב שהופנה ישירות ל DC  קומיקס שהפך לויראלי בטירוף וביקש מודל הזדהות חדש ועדכני. “אני אוהבת גיבורי על, קוראת קומיקס וצופה בסרטי סופרהירוז מאז שהייתי צעירה מאוד” היא כותבת “אני בת ואני לא מרוצה כי אין הרבה גיבורות על בסרטים ובקומיקסים שלכם. ליום ההולדת שלי קיבלתי קומיקס שלכם ובו עשרה גיבורים בנים ושתי בנות, וכל הרקעים של הבנות ורודים וסגולים. אני מתה על הקומיקס שלכם, אבל הייתי נהנית הרבה יותר אילו היו בו יותר בנות. שאלתי הרבה אנשים אם היו צופים בסרטים כאלה או קוראים חוברות כאלה וכולם אמרו שכן. בבקשה תעשו עם זה משהו. גם בנות קוראות קומיקס וגם להן אכפת״. המכתב של רואן עשה הרבה רעש בסרט וגם זכה להתייחסות מ DC  בעצמם (“אנחנו עובדים קשה על מנת ליצור עוד כיף של גיבורות על עבור בנות. הסרט של וונדר וומן בדרך, וגם סדרה של סופרגירל”).

המקרה המוזר של סקרלט ג’והנסון

DC  רשאים להתגאות בוונדרוומן כמו שאנחנו מתגאים בגל גדות, אבל זו תהיה צביעות מצדם. הם בכלל לא רצו את וונדרוומן בסרט משלה. אין לזה קהל הם אמרו. הבנים לא יבואו לראות את זה הם חשבו . כבר עשרים שנה מנסים להרים את ההפקה הזו ונכשלים, למה שהפעם זה יהיה שונה. למה? סקרלט ג’והנסון, זה למה. ג’והנסון נבחרה לגלם את “האלמנה השחורה”באחד הפרנצ’ייז הכי משתלמים של מארוול קומיקס “הנוקמים”. היא הייתה הדמות הנשית היחידה באנסמבל והמצלמה התמקדה יותר בתחת שלה מאשר בהבעות הפנים שלה. עם כל זה המעריצים  של הסדרה עוד יכלו להשלים עד שקפטן אמריקה (כריס אוונס) והוקאי (ג’רמי רנר) כינו את דמותה “זונה” במפגש מעריצים און ליין. זה כבר הצית גל מחאה אינטרנטי של כעס כלפי היוצרים של הנוקמים והוציא הרבה זעם החוצה. פתאום שמו לב שהאלמנה השחורה היא היחידה שאין לה בובה בדמותה מהסרט, שהיא קופחה בגזרת המרצ’נדייז ושבניגוד לכל שאר הגברים שמצילים את העולם בסרט, לה לא מתוכנן בכלל סרט המשך משלה. קמפיין טוויטר עם ההאשטג #wherenatasha התנפץ על הגדרות הגבוהות של אולפני האחים וורנר שהפיקו את הנוקמים והאשים אותם בשוביניזם, בסלאט-שיימינג (האלמנה השחורה העזה להחליף פרטנרים בין הסרטים!! ולפלרטט עם שני גברים שונים!!) וסקסיזם בוטה ומדכא.

בהוליווד, כמו בהוליווד, מיד נשלחו התנצלויות פוליטי-קורקט דרך התקשורת הממוסדת וג’והנסון אפילו יצרה עם כוכבי SNL טריילר לסרט פיקטיבי בשם Black Widow: Age of Me שבו היא רומזת שגיבורת על בהוליווד יכולה להתקיים רק בסרט רומנטי שבו היא מוצאת את אהבת חייה, אבל זרעי המהפכה כבר החלו לנבוט. קבוצות המיקוד שצפו בהקרנות המבחן של “סופרמן נגד באטמן” חיזקו את המסקנות בשטח. הקהל רוצה לראות עוד גיבורות על המסך שלו, בין הפופקורן להקרנת חצות.

מה שמחזיר אותנו לג’סיקה ג’ונס, הסדרה המפתיעה של 2015. לא סתם בית הייצור שלה הוא שירות הסטרימינג נטפליקס. הטכנולוגיה של החברה מתבססת ברובה על אלגוריתמים שמסננים העדפות גולשים וטעם אישי. אם בשנים עברו היא השתמשה בטכנולוגיה הזו כדי להציע למנוייה את הסרט המושלם להירדם ממנו על הספה בשישי בערב, בשנתיים האחרונות היא לוקחת את הידע שנצבר במחשביה ומסננת מהם מוצרי תוכן מותאמים אישית לטעם הקהל. נטפליקס יודעת מה אנחנו אוהבים, כי אנחנו אמרנו לה ועכשיו היא נותנת לנו בדיוק מה שאנחנו מבקשים. את תוצר המהפכה. את ג’סיקה ג’ונס. 

מה לובשים כדי להציל את העולם?

שמלת אולנבי – במקום גלימה לא נוחה, מעיל טרנץ’ אלגנטי להצלה מפני ארכי נבלים ומכנסי תל אביב כדי לרוץ במהירות האור כשצריך.