כן, זה נחמד לתת הלוואות קטנות למעצבים מתחילים, אבל לגמרי לא יעיל. אולי אפילו הרסני. אם המדינה באמת רוצה לעזור לתעשיית העיצוב והטקסטיל עליה להקים מיקרו מפעלים

עסקים חברתיים הם טרנד חם ללא ספק. לאחר המחאה נולדו הרבה קורסים וסדנאות המציעים ללמד את רזי המקצוע, ורובם פותחים בסיפור המופלא של מוחמד יונס, חתן פרס נובל לשלום, שהקים את בנק גרמין להלוואות קטנטנות. הסיפור על האיכרה הפקיסטנית קולעת הסלים, שבעזרת הלוואה של עשרים ושבעה דולר הקימה לעצמה עסק, מחמם את הלב ומצית את הדמיון ורומז – תראו כמה רחוק אפשר להגיע עם כל כך מעט.

זה סיפור מצוין כמובן, אבל לא כל כך מתאים לבית ספרנו. בארץ דבקים באגדה מזה שנים רבות, המספרים קצת שונים אבל הרעיון של הלוואות קטנות לעסקים קטנים דומה. הרבה דברת רוחשת סביב הסיכוי והתקווה שיש לתת לצעירים שרוצים ליזום ולהקים עסק משלהם, והצורך לסייע בהלוואה קטנה בסכומים של חמישים עד מאה אלף שקלים, בריבית נמוכה והחזרים נוחים. מבחינה פוליטית ותדמיתית הרעיון נשמע מצוין. מבחינה מעשית הוא שגוי. אי אפשר להקים שום עסק עם הסכומים הללו.

גם בענף העיצוב פורחות יוזמות כאלו. העניין העמוק שמגלים צעירינו בתחום האופנה, ריבוי בתי הספר והמכללות שמלמדות לחרוז צבע לצבע ולפצח את רזי הטעם הטוב, מעוררים בקרב קרנות פילנטרופיות ומוסדות ציבור רצון עז לעזור ולתמוך ולו בסכום סמלי. כל כך הרבה כשרון שבוקע מציון, אך מתבקש שיינתן לו גיבוי כלכלי, ואולי תצמיח מדינת ההייטק את מדינת העיצוב. אלא שיש הבדל גדול בין פרסים, מענקים והלוואות. פרסים הם עניין נחמד מאוד. הם משמחים ועושים הרבה כבוד למקבל ולנותן כאחד. גם סכומים קטנים מפארים פעילות נדבנית ומקלים על הכיסים הצפודים של הזוכה.

הלוואות הן עניין אחר לגמרי. מדובר בכסף שצריך להשקיע באופן כזה, שבעקבותיו ייווצרו הכנסות שיאפשרו להחזיר את ההלוואה ואת הריבית בפרק זמן קצוב. אלא שהסיכוי הסביר הוא שאם העסק יצליח, המעצב יצטרך להשקיע סכום נוסף בפיתוח ולכן לא יהיה לו ממה להחזיר. אם העסק לא יצליח, ודאי שלא יהיה ממה להחזיר.
העניין הוא שבימי גלובליזציה שכאלו, בהם החברות הגדולות מכתיבות את המחיר והאיכות של המוצר עבורו הצרכן מוכן לשלם, כסף קטן לא מאפשר לעסק קטן לייצר דבר. אבל כרגיל יש כאלה שבשבילם הלוואות הן עסק ממש טוב. הן טובות למזרחי, הן טובות ללאומי ואפילו לשרי, ורק למעצב הלוֹוה הן ממש לא טובות. עבורו הן החלום ושברו. לרוב כששואלים מעצבים בתחילת דרכם מה חסר להם, רובם יגידו – כסף. אבל זה לא נכון. לעסקים קטנים חסר גודל. כזה שיאפשר להם לקנות בזול כמו הגדולים ולשלם שכר דירה נמוך כמו הגדולים, וחסר גם כסף שיאפשר להשקיע בחדשנות או בפיתוח  של מוצר שלם, וזו כבר השקעה כבדה.

אם המדינה או קרנות פילנטרופיות רוצות לסייע לצעירים מוכשרים להצליח ולהתפרנס מתבונת כפיים וטעם, צריך להקים מיקרו תעשייה. מפעלים קטנים, חממות, מרכזי הרכבה או ייצור קטנים, שיוקמו באזורים שונים ויאפשרו לקהילה המקומית של המעצבים לצמוח על בסיס תחרותי.

אם חוק הטקסטיל הבטחוני היה חזון עיוועים שמקבע כלכלה ארכאית – סבסוד של מוצר נחות בייצור המוני, הרי שמיקרו מפעלים הם חזון פורץ דרך לייצור מותאם אישית. חממה כזו צריכה לספק עבודה במחירים מסובסדים ולתמוך במעצבים על בסיס השקעה עצמית נוספת, איתה יממנו את חומרי הגלם והנלווים. כך אפשר יהיה להבטיח שהתמיכה היא על בסיס גיוס מקורות מימון נוספים – כל מעצב בדרכו. אפשר להגדיר את הקריטריונים להשתתפות בחממה, להגביל את תקופת ההשתתפות, ואפילו לחבור למתפרה קיימת, או להקים חממה בצמוד למתפרה שנהנית מחוזים ממשלתיים תחת חוק הטקסטיל הבטחוני. חיבור זה יביא לחיסכון בהוצאות הקמה, ציוד והכשרת כוח אדם.

מיקרו תעשייה, המהפכה התעשייתית השלישית, מתייחסת בעיקר לתאוצת הפיתוח של מדפסות התלת מימד. אבל יעברו הרבה שנים עד שנשים תדפסנה לעצמן שמלות ובגדים מחומרים סינטטיים. ובינתיים, בכל אותן שנים, הן תמשכנה כנראה לצרוך פריטי אופנה במיליארדים. כי אופנה זה מזמן לא סתם תשוקה וכיף. זו תעשייה אדירה שמנפה מדינות, ורוממה עשירים, תוך שימוש אגרסיבי בכוח הכסף. חולצות ב-59.90 זו לא צרכנות נבונה. זה סם ממכר והרסני לכלכלה וליצירה.

מיקרו מפעלים הם פתרון נגיש וניתן ליישום באופן מיידי. זה אפילו לא יקר. אבל זה מחייב שיתופי פעולה ואיחוד כוחות. הצלחה היא תוצאה של כישרון, מימון, מזל, אישיות ומרכיבים נוספים, וקשה לנבא מי מבין כל המעצבים שייהנו משירותי מרכז פיתוח כזה באמת יצליחו כעבור שנים. אבל חממה  כזו תאפשר תמיכה מצד אחד ובניית תשתית ושיטה לטווח ארוך מצד שני. זה שווה ניסיון. השקעה במעצבים ספציפיים היא הימור שנוסה ונכשל פעמים רבות בעבר.

לעסקים קטנים שרוצים לקום ולהתקיים לאורך זמן אין טעם בהלוואות קטנות. הם צריכים לאחד משאבים שיאפשרו הרבה ימי סגריר לפני שהאביב יפציע. “לפחות ניסיתי” זה טיעון לא משכנע. רוצים לנסות? תשקיעו כסף שיש לכם ולא צריך להחזיר. כשתהיו גדולים מאוד ומצליחים מאוד וציבוריים מאוד, תוכלו לקחת כמה הלוואות שתרצו בתנאי החזר מצוינים באמת ואפילו לא להחזיר את הכל. עד אז, בהיעדר תשתית של תעשייה זעירה, גם אם נותנים, אל תקחו!

ב-22/10/2014 הוזמנתי להציג את משנתי בכנס מעצבים ביוזמת קרן שמש. אתם מוזמנים להשתתף.