הרבה שנים עסקתי בייעוץ, בעיקר למעצבים עצמאיים. פגישות ארוכות ורבות, עם עשרות אנשים צעירים, שיקפו חלומות גדולים עם ממשק רופף למציאות. חוסר התוחלת היה די מייאש, ולכן הפסקתי לייעץ. לפני כשנה התבקשתי ללוות מעצב טקסטיל נחמד ומוכשר שהחל את דרכו המקצועית כמעצב שטחי מסחר ברשת אופנה גדולה. הנסיבות, המבקש, הנוסטלגיה, גרמו לי להסכים, אך ללא שכר. שאוכל להיפרד בכל רגע בלי רגשי אשם. בפגישתנו הראשונה גיליתי שתי עובדות מפתיעות ואחת שלא:

1. בארץ שבה נסגר מפעל הטקסטיל האחרון לפני שנה, לימודי עיצוב הטקסטיל ממשיכים כסידרם, וזכיתי להכיר בוגר אחד שאפילו מצא עבודה (לא בדיוק במקצוע, אבל ליד).
2. הבחור דווקא אהב את עבודתו, פשוט חיפש דרכים להתפתח במקצוע, ולא היו לו תלונות! (אולי קצת על השכר, היחס, ארגון גדול, אתם יודעים).
3. הרבה יותר נעים לייעץ לאדם אופטימי ששמח בחלקו.

הידיעה שאחת לשבועיים אשב למפגש בוקר עם בחור נחמד, שנראה נחמד, שאוהב את אשתו הנחמדה, בבית קפה נחמד, מילאה אותי סיפוק.

יש עם מה לעבוד.

כך חלפו להן כמה פגישות בהן סקרנו את האפשרויות הקיימות והצעדים הנדרשים על מנת להביא את האפשרויות הללו אל פיתחו של בחורי. הזמן חלף, הפגישות התמעטו, עד שנמוגו. זה טבעו של ייעוץ בריא. לפני שבועיים ביקש להיפגש שוב. כמובן ששמחתי עד מאוד. שוב אותו קפה, אותה השעה, אלא שהפעם הוא מבשר לי שהחליט לעזוב את העבודה. כבר שנה הוא בתפקיד, זה נחמד אבל הוא מיצה, והוא רוצה להגשים חלום ולעסוק באמת בעיצוב טקסטיל. או באמנות. ואשתו בהריון, חייך באושר.

האמת? נמחק לי החיוך.

מצד אחד חלומות הם דבר לגיטימי. ומימוש עצמי הוא חשוב. כולנו מכירים את פירמידת הצרכים של מאסלו, שהיא בערך הדבר הראשון שזורקים על כל סטודנט, בכל נושא, כדי שנבין את עצמנו טוב יותר. הפירמידה מחולקת לחמישה חלקים ומגדירה, בסדר עולה, את הדברים שמניעים אותנו לפעולה:

הצעיר התמים (שכולנו היינו כמוהו פעם), יכול בטעות לחשוב שכך גם תיראה הקריירה שלו. בתחילה ידאג לפרנסה בסיסית, בהמשך יבסס את הכנסתו, יזדהה עם הארגון וירגיש שייך, יזכה לכבוד והערכה וכל אלו יובילו למימוש עצמי. המבנה הפירמידי הקלאסי, עלול ליצור את הרושם כאילו כל שלב מוביל אל השלב הבא, והתמדה וחריצות וכשרון הם המפתח לטיפוס במעלה הסולם. הגובה השווה לכאורה של המדרגות עלול ליצור אשליה בלב האדם הממוצע כאילו הטיפוס אפשרי או לכל היותר דורש מאמץ קל, נעליים סבירות וכובע.

לפני עשר שנים כתב העיתונאי והסופר היהודי אמריקאי תומאס פרידמן, שיום אחד הוא קם בבוקר ולחש לאשתו שגילה לתדהמתו כי העולם שטוח! הספר שכתב בעקבות הגילוי הארכימדסי, הפך לאבן דרך שתיאר איך הגלובליזציה, הרשת, הטכנולוגיה, הפכו את הכול וכולם לנגישים וקרובים.

אני, שבלב נחמץ ראיתי את בחורי האופטימי מזנק אל חלומו בלי רשת ביטחון, החלטתי לבחון במבט מעמיק את המקצועות, העשירונים ורמות השכר במשק,כפי שהם מסופרים לנו בכל עיתון ובכל דו”ח סטטיסטי, וגיליתי שהפירמידה שטוחה. ובניגוד לזו של מאסלו, היא מחולקת לארבעה חלקים:

החלק הצהוב – מייצג 74% מהעובדים, שמרוויחים שכר חודשי של  עד 8,000 שקל.

החלק האדום – מייצג 17% מהעובדים, שמרוויחים שכר חודשי של 8,000 עד 16,000 שקל.

החלק הוורוד – מייצג 8% מהעובדים, שמרוויחים שכר חודשי מעל 24,000 שקל.

הנקודה הכהה בקצה, שכדי לראות אותה צריך דמיון מפותח או ראייה ממש טובה, הנקודה הקטנטנה הזו – מייצגת 1% מהעובדים, שמרוויחים שכר חודשי ממוצע מעל 138,000 שקל.

הטיפוס במעלה הסולם כבר לא נראה כל כך פשוט הא? אין הרבה מקום בפסגה הוורודה או בדובדבן שמעליה.

לא שבעולם המצב יותר טוב. כשמיליארד איש מרוויחים כדולר ורבע ליום, ועוד שמונה מאות מיליון בדרך לשם, נראה כאילו החלק שיגדל בהתמדה הוא דווקא הצהוב. וזה מה שסביר שיקרה אם לא נקום ונעשה מעשה. זה עתידנו ובעיקר עתיד ילדינו. התמדה ולמידה והשקעה וחריצות חשובים עד מאוד, ובכל זאת יש 74% סיכוי שהם בעיקר ידשדשו במקום ויבהו צהובים מקנאה בבני המזל, שחיים בוורוד. ואלו החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שגם במדרגה הצהובה כבר אין מקום לכולם.

את בחורי האופטימי עדיין לא פגשתי, אבל אני מחזיקה אצבעות שהוא החליט לקבל את עצתי לשמור את החלומות לפנסיה, או ללילה, ולקום בבוקר לעבודה. כדי להגשים חלומות צריך בטן מלאה, ויכולת מימון. אשה נחמדה זה עוזר, אבל אם היא רעבה, אז קצת פחות.