בעוד בבתי הספר לעיצוב הסטודנטים חופשיים לתת דרור ליצר האומנותי שלהם, כשהלימודים נגמרים, הם מגלים שבמציאות חופש הבחירה בין אמת אמנותית לפרנסה, תלוי באורך הנשימה שמאפשר עומק הכיס.

מעצבי אופנה לומדים ארבע שנים כיצד לפתח את הכישרון הבסיסי לכדי שפה משלהם, שתשקף את הייחוד, הטעם והערכים שלהם כיוצרים. במהלך הלימודים מעודדים אותם להמציא גזרות, חתכים, תפרים ובעיקר חומרי גלם. הכי חשוב לחשוב מחוץ לקופסא (יש מי שחושב בתוכה?). זכור לי פרויקט מרהיב שעשתה המעצבת  ניקי בלייווייס (שהפכה למעצבת בתים מופלאה ופתחה עם בן זוגה הארכיטקט את משרד האדריכלים  finearc).

הפרויקט המדובר היה מעיל צמר שנסרג ביד מחוטי צמר שונים בצבעוניות עמוקה ועשירה. לאחר שעות וימים ארוכים של סריגה בלתי נגמרת הוכנס המעיל למכונת כביסה בלוויית כימיקלים שונים ויצא ממנה – שוב לאחר שעות של מחקר ונסיונות, במרקם שונה לחלוטין. הצמר הסרוג הפך לבד מלובד ועבה בצבעוניות מעורבבת כציור מופשט מעשה אמן. אנוכי, השטחית, שסבלנות ומחקר עמוק אף פעם לא היו ממאפייני העיצוב שלי, פערתי פה וזוג עיניים. אכן יצא מעיל מדהים. עד היום רוב הפרויקטים שזוכים לתשומת לב ופרסים הם כאלה שמטפלים גם בחומר ולא רק במראה.

אלא שבית הספר נגמר ומתחילים החיים. והחיים כמעצב צעיר שונים לגמרי. בחיים חופש העיצוב והיצירה של המעצב הם כעומק הכיס שלו. ככל שאמצעיו מרובים כך הוא יכול להרשות לעצמו יצירה חופשית או מורכבת יותר. כל עוד הוא אינו צריך להתפרנס מיצירתו – השמים הם הגבול. כל אומנות כמעט תלויה במרכיבי החומר והטעם, אלא שמעצבי אופנה, שלא כמו אומנים אחרים, נטולי חופש בחירה בכל הנוגע לחומרי גלם. ציירים למשל זקוקים לצבעים ובדי קנבס. אותם הצבעים והבדים מצויים בכל מקום ונגישים לכל מי שידו משגת ואלו הם חומרי הגלם של הצייר. מכאן הכל תלוי בטעם, בכישרון ובסוכן שלו. הוא יכול למכור את עבודותיו מיד, אם יתגלה כמטאור, או בעוד עשרים שנה, אם יתגלה באיחור. סביר שעבודתו עדיין תהיה רלוונטית. המעצב תלוי לחלוטין בחומרי הגלם שהניחו לפניו יבואני הבדים, שבעצמם מקוששים בדים ברחבי הגלובוס. הוא אינו יכול להכתיב דבר או לייצר חומרים בהתאם לכיווני הקולקציה שהגה. המעצב יכול לכל היותר לבחור מתוך המלאי הקיים, להתקין בעזרת החומרים הללו את הקולקציה האפשרית הטובה ביותר, ולתבל בטעם וכישרון.

ליבם של המעצבים נוהה אחר בדים טובים, בעיקר טבעיים מן הסתם. רק הצלילים של  “משי קרפ” או “כותנה סרוקה ממורצרת” יכולים לסחרר את החושים. אלא שהחומרים האלה משובחים אך יקרים, ורוב האנשים אינם יודעים להבחין באמת בין חומר טוב לאחר. בדיוק כמו יין. ומבעד למסך המגע, המשובח ושאיננו כזה, נראים אותו דבר.

משום שהם נראים דומה, פערי המחיר ביניהם מאוד קשים לתפיסה עבור הצרכנית הממוצעת. וכאן נכנסת דילמת הנצח של המעצב העצמאי. האם לדבוק בנטיית הלב ולהפגין טעם משובח? האם לפנות לקבוצת הלקוחות שמבינה ומעריכה את טעמו וערכיו? או שמא לכוון למעמד הביניים, זה שיודע מה טוב (דירה בתל אביב) ואוהב את המשובח (רצוי ברוטשילד), אבל בסופו של דבר יכול לשלם רק לפי כיסו (חדר בשכונת שפירא)? בניגוד לצייר, שיכול לצייר למגירה, לעבוד בדואר ולחכות שיתגלה בפנסיה (לפחות הילדים ירוויחו), בגדים אינם יכולים לחולל את אותו הנס ליוצריהם. בגדים שעושים היום צריך למכור היום. מחר הם פאסה, ובפנסיה הם יהיו במקרה הטוב וינטג’.

כדי להתמודד כראוי עם הדילמה, המעצבים, אותם שנהנו משנות חסד באקדמיה ולפתע נגלו בפניהם עובדות החיים, יצטרכו להחליט קודם כל אם בכוונתם להתפרנס מאומנותם או שהם נכונים לשמור את העיצוב כתחביב. כל החלטה בכל מקרה, תצטרך להיות בהלימה לעומק הכיס ולאורך הנשימה שזה יאפשר להם.