אבא שלי הוא בחור ממש משעשע. וכמו כל מצחיקן צמרת יש לו שלוש בדיחות קבועות שליוו אותי מילדותי, לנעוריי ובגרותי. את אותה המורשת הנחיל גם לנכדיו ואפילו הנין שנולד לו לפני מספר חודשים, יש להניח שלא יימלט מאותן שלוש משפחתיות. הבדיחות האלו משמשות אותנו בעיקר בערבי הווי ותרבות סביב סדר ליל פסח, סופשבוע בגליל או סתם ערב נינוח בסגנון “יורדים על סבא”.

אחת הבדיחות הולכת ככה:
לאיש אחד היה כלב שלא הפסיק להשתין על השטיח. יום אחד נמאס לו והוא החליט להתייעץ עם וטרינר. זה בודק את הכלב היטב, פותח את הפה, מסתכל על שיניים, מרים את הזנב ובסוף אומר: הכל בסדר! מעכשיו, כל פעם שהכלב עושה פיפי בשטיח אתה דוחף לו את האף לשלולית, פותח את החלון וזורק את הכלב החוצה.
עובר חודש והוטרינר פוגש את האיש ברחוב. “נו? איך הכלב? הטיפול עבד?” הוא שואל. “עבד מצוין!” עונה לו האיש. “עכשיו כל פעם שהכלב צריך פיפי הוא משתין על השטיח, דוחף את האף, פותח את החלון וקופץ החוצה!”.

השבוע נפגשתי עם מכר שעובד באחת הרשתות הגדולות וכרגיל, החלפנו רשמים על המצב. בענף הטקסטיל לנצח כל שנה המצב קשה ועונה כמו זו לא זוכרים שנים. המצב מאלץ את כולם להסתגל, לחסוך ולייצר שיטות אפקטיביות במיוחד לקצץ בהוצאות. שני המרכיבים הכבדים שנמצאים דרך קבע תחת אש הם עלות המוצרים וכח אדם.

לרוב עלות המוצר עומדת ביחס ישיר לטיב המוצר ולכן הרשתות מקצצצות עד דק, כמעט עד לקו האדום שבטח עומד על שתי כביסות. כח האדם תלוי בגודל הצוות וטיבו, משמע האנשים בחנות. מכיוון שזה לא פשוט להכשיר כח אדם איכותי בעל תודעה שירותית, יכולות מכירה ותשוקה פנימית בוערת לעבוד בקניון צריך לשמר את הצוות הקיים, לשלם כראוי אבל להעסיק אותו במינימום השעות ההכרחי.

פעם היו כל המדדים האלו תוצאה של תקציב שנתי שהיה נבחן אחת לחודש בישיבת הנהלה, ומישהו צריך היה בעיתות מצוקה להתמודד עם המשימה הלא נעימה של לפטר אנשים בעיתות שפל, ולשכור אנשים חדשים בעת הצורך. השיטה המקובלת כיום היא מלאכת מחשבת של התנהלות עסקית יעילה: צוות החנות מקבל את יעדי ההכנסות היומיים/חודשיים ויחד איתם גם את יעדי ההוצאות. בהתאם לכך, אם חלילה המכירות היו נמוכות מהצפוי, הצוות צריך לצמצם את עצמו על מנת לחסוך גם בעלויות. מכאן שכשהמכירות חלשות על העובדים להקריב את פרנסתם ולתרום למאמץ המשותף למיקסום הרווחים, לטובת בעלי המניות.

השיטה הזו שהיא המילה האחרונה בניהול עובדים, הזכירה לי את הבדיחה של אבא שלי על הפיפי של הכלב. יכול להיות שהרעיון של העברת האחריות לעובדים וניהול עצמי הוא נכון בעיקרו, אבל לא בטוח שהמצב שנוצר תואם את התוצאה הרצויה אליה התכוונו משורריה. העדר הבטחון של העבודות המזדמנות לצד תשלום לא גבוה מובילה לתחלופה גבוהה של כח אדם, מקצועיות נמוכה, מרמור תמידי נגד המערכת ובעיקר העדר אופק. העובד הזוטר לא רואה לאן אפשר להתקדם ואם אפשר, למי זה בכלל כדאי. הפער בין התמורה לבין התרומה הנדרשת גדול מכדי לקסום. הוא גדול בעיקר לנוכח מה שכתוב בעיתונים על החברה בה הוא עובד, או מה שהוא שומע שמלחשים העובדים על הבית החלומי או החופשה ההורסת של בתו של בעל החברה. לפני שלושים שנה כשהפערים היו קטנים יותר והשחקנים רבים יותר, עוד יכול היה העובד הזוטר לדמיין שבעזרת שאפתנות בריאה, מוסר עבודה וכשרון, אפשר יהיה להתקדם, ולהגיע להישגים מקצועיים. היום, כשעבודה היא מצרך נדיר, כשהענף כולו מתכנס לכמה שחקני על ופערי השכר ואי השיוויון איבדו בושה ועולים על כל דמיון, איבד העובד הזוטר את דמיונו שלו. העתיד של העובדים השאפתנים נראה דומה יותר למשחקי הרעב מאשר לרשת החברתית. השאלה כמה מהר ייקח לנו להכשיר פיליפינים ואריתריאים לעבודת המכירות כי הענף משווע לידיים עובדות אבל הישראלים לא אוהבים לעבוד בו.